כפיר התקשר. הוא מתקשר כמעט כל שישי, וכל פעם זה מפתיע אותי מחדש. כנראה שמוזר לי להרגיש רצויה. חברות לא מתקשרות. ראיתי אותן בצהריים, שלושה מתוכן, טל הייתה הנוספת. התקשרתי, נסענו לקניון, ואז לבית של נופר, הן תכננו את 'שישי בחמש' המפורסם, והלכנו כל אחת הבייתה.

אני יודעת שאני לא שם, ובעצם כמעט ואף פעם לא הייתי, ואם הייתי, זה כל כך רחוק שזה נראה כמו חלום שלא באמת עבר את התת מודע. אבל גם טלפון של נימוס לא היה הורג אף אחד.

טוב, מילא, זו הרגשה אחרת כבר לא להתאכזב כי יודעים למה לצפות.

הוא לא יוצא, הוא סתם יושב בבית עם כמה חברים קרובים שלו, וזה יכול להיות ממש נחמד, אם היה לי אומץ ללכת. הדבר הראשון שאני חושבת עליו, לא יהיה לי מה ללבוש. ללבוש את המכנס השחור שאני לובשת כל יום לעבודה זה כבר על תקן מגוחך. וגם קצת שלא יהיה לי מה לעשות שם, ועל מה לדבר איתם, והם לא כל כך מכירים אותי, ואולי הם מתנהגים אחרת מאנשים אחרים שאני מכירה, ועוד מיליוני אוליים שכאלו. ובכלל, אני כל כך נטולת מצברוח.

אני מנופחת לחלוטין. מרגישה כמו בלון מהלך.

הבנתי מתי זה קרה היום, כשבהיתי במראה והתלוננתי בפני עצמי. איך אני יכולה להיות מיס אינטילגנטית כשצריך וכזאת טיפשה כשזה נוגע לעצמי. לקחת שלושה חודשים, עבודה כל כך קשה, הדבר שהכי רציתי מימיי ולזרוק לפח. לקח לי הרבה זמן להיזכר, זה היה אחרי שנטרפתי בתוך עצמי ונסעתי לראות את הבחור הלא נודע איפושהו בצומת כלשהי בארץ.

עד כדי כך הזוי זה היה, כמובן שזה לא היה חצי ממה ששמעתי מהאותיות שבקולו. אבל זה תמיד ככה. וידעתי. ועדיין, טיפשה כל כך. עוד הייתי כוסית אז, בהגדרות של כוסית שלי. הרגשתי חצי טוב, היה לי חשק לצאת, ויכולתי ללבוש כל מה שהיה בבית. עבר חודש וחצי, וכאילו נצח חלף. כאילו השתנתי שוב, אני עושה את זה אחת לחודש.

אני כל כך אחרת עם שש קילו פחות, גם אם רק אני רואה, האושר הפנימי, לא משנה מה יגידו או עד כמה הבחור יפגע בי. הוא פוגע, על ימין ועל שמאל, ואפילו לא מרגיש.

אני זוכרת שלפני כמה זמן [תחושות של זמן הולכות ובאות, תקופה מחוקה] החלטתי שאני לא רוצה להיפגע ממנו יותר. שנהיה ידידים, הכי ידידים שבעולם, שיספר לי על כל הצ'וצ'יות שלו, על מה שבא לו. על האישה, על הגורה הבייתית החדשה, על הפילגש, שעל פי הגדרתו, עומדת כמו מנוע רזרבי לאוטו במוסך.

זה לא שזה לא צבט, זה פשוט היה מובן. לא היה בינינו כלום, גם לא הדיבורים הקטנים, וככה שכנעתי את עצמי שאני לא יכולה להיפגע.

ואלוהים יודע איך, כל הפסיכולוגיה העצמית שעשיתי לעצמי באותם זמנים, עבדה. ולמרות שתמיד רציתי שהוא ירצה אותי, ידעתי להיצבט לדקות מסוימות ולהמשיך לחיות מעבר.

לא זוכרת מתי ואיפה, אבל נעשתי רגישה שוב, נותנת לו ללחוץ על כל הכפתורים שלי, מתרגזת, רגשנית, משחקת, קרה-פגועה, מתחנחנת כשהוא משחק. דיברנו שוב כמו פעם, ההודעות זרמו, הויברציות שהגוף שלי היה עובר, הלילות בהן חשבתי עליו.

הקיר שלי הופל לבנה אחר לבנה, ונתתי לו.

ושבוע שעבר, נפגעתי שוב. כבר לא אותה צביטה קטנה, מסוג הפגיעות שלוקח אותי הבייתה מקפל אותי במיטה ונותן לי להריץ ים של דמעות. מהסוג שאני מתכחשת אליו.

קיללתי אותו, שנאתי אותו, רציתי אותו כל כך, ולא יכולתי לנשום כראוי.

איך התחלתי את כל הסיפור הזה?

אה, עם הבנייה מחדש.

זה כמו אותו קיר לבנים שאני צריכה לבנות איתו, כמו להתחיל לשמור על עצמי שוב ולרדת את החמש קילו הכל כך משמעותיים האלו. רק שהזמן שונה עכשיו, נשאר לי חודש וחצי בשביל עצמי, ושבועיים פחות יום לראות אותו. איך מקבלים מוטיבציה וגורמים להכל להתרחש בתקופה כל כך קצרה?

השבע קילו שירדתי, לקחו לי שלושה חודשים, בהם לא אכלתי כמעט כלום, ועשיתי ספורט על בסיס שבועי של ארבע פעמים בשבוע. [ספורט משמע, חדר כושר. שבימים אלו גם המנוי אליו נגנז.]

עוד איזה חצי שעה אני אתקשר לספר לכפיר שאני יוצאת עם חברות והן כולן בבית, והתגעגעתי אליהן נורא. אז אולי פעם אחרת. באמצע שבוע, כשהן לא פה.

הוא יקרא לי מאפנה, ואני אחשוב שיצאתי בשלום.

אז אני בטח אוכל במבה ואלך לראות חברים עוד כמה דקות.

היום עברתי בבנק וראיתי הדפס של היתרות שלי. אני כמעט מרגישה מיליונרית. זה הרבה כסף, בשביל מישהי בגילי. רק חבל שזה כל כך מרגיש כמו כלום, הייתי נותנת את הכל בלי לחשוב פעמיים, בשביל תחושה אחרת. רק שאת זה, לא קונים בכסף.