בסופי שבוע הרבה יותר קל לכתוב כאן. משתי סיבות עיקריות, הראשונה, הבית מוצא עצמו שקט באווירת שבת שלי. אמא ואבא מטיילים עם הקטנה או שאבא עובד ואמא אצל חברות שלה, או אחיותיה, על פי מידת החשק. את מיקום הגדולה אפילו קשה לי לשער, היא לא דברנית גדולה בנוגע לחייה, אני מניחה שהיא עם החבר איפושהו. ואיפושהו יכול להיות בבית מול הטלוויזיה, במיטה עדיין לא מרגישה שבוקר או בטיול בצפון.

מה שבסופו של דבר משאיר לי את הבית ריקני במיוחד, שקט במיוחד, ומלא בכלום שלי. אולי אני האדם היחידי בעולם, אבל אני באמת נהנית מהכלום שלי.

הסיבה השניה, היא אתם משום מה. אין כאן הרבה אנשים בשישי שבת. בעיקר לא בשעות שאני כותבת בהן, שישי בערב, שבת בצהריים, אנשים משתדלים לא לשבת מול המחשב בזמנים כאלו. לפחות נראה לי ככה. ככה אני גם יכולה לכתוב כל מה שחולף במוחי בלי לחשוב על מה שנאמר יותר מדי. [לא שאני לא אוהבת כשקוראים כאן, פשוט, יש דברים שהם חסרי משמעות בשביל לקרוא.]

יש כמה בלוגים כאן בישרא שאני די מכורה אליהם, כולם של בחורים בשנות ה20 שלהם פחות או יותר, מתארים את חיי הרווקות המאושרים. אני אפילו מוצאת את העניין הזה חצי משעשע כי זה רק מוכיח לי עד כמה בנים, בכל גיל, יכולים להיות בני חמש ולהתלהב כל כך הרבה כל פעם מאותו דבר. אולי זה גם מה שאני אוהבת. העניין הוא, שזה מה שהופך אתכם לטיפשים יותר [לא קובעת, רק מציינת מתוך עובדות הקיימות בפניי] מה שהופך נשים למין הפחות כייפי. אישה מושכת יודעת שהיא מושכת, וגם אם היא מאושרת או לא, הידיעה הזו שוברת הרבה מכל התלהבות שיכולה להיות מגבר. היא יודעת שהיא יכולה להשיג חצי מהגברים בעולם [אני אסחף ואומר 80%, אתם די קלים] וכל הריגוש בזה איפושהו נעלם. מה שגורם לה לרצות הרבה יותר, לחפש מישהו שהוא קצת יותר מה80% המוכרים לה, ולגעת במה שכמעט ולא קיים.

לגברים אין את זה. כוסית היא כוסית. גם אם אתה הגבר הכי מדהים עלי אדמות, תיראה כוסית בבאר, ברחוב, עוברת לידך כשאתה על ההגה, עדיין תסתכל. עדיין תרצה לעשות לה מיליון ואחת דברים, ועדיין יהיה לך את הניצוץ הדבילי הזה בעיניים.

קצת עצוב למען האמת, שאנחנו אלו שמאבדות עניין כל כך מהר, שמחפשות הרבה יותר מאושר ריגעי [לא שאנחנו לא אוהבות אותו, רק, יודעות שיש הרבה מעבר] ומצד שני, זה אולי גם מה שעושה אותנו ריגשיות, בעייתיות, ודי סתומות בדרך כלל.

אישה היא יצור די דבילי.

היא יכולה להיות חרמנית בצורה מטורפת, לרצות מישהו שהיא פגשה לפני שניה, להיסחף איתו, לתת לו לגעת בה, להעביר את האצבעות שלו על כל גופה, לאורכה, לתת ללשון שלו לשחק בה, ללכת עם התחושה, לא לחשוב, ואז, שניה לפני האקט עצמו, כדי לשכנע את עצמה שהיא איכשהו בסדר, היא תעצור אותו. או שהיא תמשיך ותרגיש רע עם היותה סטוץ חד פעמי. זו דביליות.

מצד שני, היא יכולה להיות פרידג'ית בצורה שלא תיאמן, קפואה לעולם, לא מוכנה לשמוע, עסוקה בתוך עצמה, מדוכאת, מבואסת, מרגישה מכוערת, לא נאהבת, לא משנה עד כמה העולם מסביב ינסה לדובב אותה ולהוציא ממנה סוג של חיוך, אם היא מחליטה שהיא לא טובה מספיק, אז היא לא. לעורר גבר בדיכאון נראה לי פשוט הרבה יותר. [גם, לא נאמר מתוך ידע כולל, רק מתוך ידע אישי]

לאישה גם יש נטייה תמיד לרצות יותר. אף פעם לא בסדר עם מה שיש ותמיד חייה את הפגמים שלה. גם דוגמנית על תחשוב שיש בה משהו עקום. ככה אנחנו, חושבות יותר מדי, מנתחות יותר מדי, דביליות יותר מדי.

אז אני סתם תוהה, איפה אנחנו נפגשים?

לפעמים אני רוצה רק את הדברים הקטנים.

אני תמיד מתלוננת בפני עצמי שהתרחקתי מכולם, ואיש אינו קרוב מספיק בשביל באמת להכיר אותי, או בשביל לגרום לי לרצות לדבר איתו כשרע לי, ואז כשאנשים מתקשרים בשישי, שבת, מהבסיס, רק רוצים לדבר איתי, לשאול מה נשמע, אני מתחמקת. מסננת, ממציאה ארוחות משפחתיות או מתעלמת לחלוטין. אין לי חשק לדבר.

לפעמים אני רק רוצה את מה שפשוט, לשבת מול הטלוויזיה עם עוד מישהו, לא בהכרח מישהו שאני מאוהבת בו, רק אדם שאני באמת אוהבת ונהנית בחברתו. לצחוק ממשהו, לבכות ממשהו, להתמכר למסך.

או, לשחק תקן עם מישהו, זה הקיק שלי, משחקים. אני יכולה לשחק שעות, בכל משחק דבילי מספיק שיביאו לי, פלייסטיישן זה די אדיר.

פעם גם אהבתי לדבר בטלפון. בעיקר כשהילד היה מתקשר, היינו מדברים על כלום ואף פעם לא הייתי דואגת שלא יהיה לי מה להגיד לו. והיום ככה זה, אני תמיד דואגת שלא יהיה לי מה להגיד. גם כשפוקס בצד השני והיא מכירה אותי כל כך הרבה זמן שאין שום סיכוי שנמצא את עצמנו שותקות, זה קורה, ואני עדיין מפחדת מזה. שקט טלפוני הוא אחד הדברים הנוראיים, סוג של ניתוק שאני מתכחשת אליו בכל תוקף.

אמא חזרה, ידעתי שהשקט חשוב לי מסיבה מסוימת, וכל כך נדיר בבית בו קיימים עוד ארבעה אנשים שלמים מלבדי.

הזוג המאוהב בבית [אמא ואבא] נוסעים לסוף שבוע ארוך באילת, ותודה לאל, לוקחים את היצורה הקטנה איתם. מה שפעם היה מבשר אושר עילאי, קוואלטי טיים עם אחותי הגדולה, עשר פרקים רצופים של חברים ובורגראנץ' לארוחת צהריים [זו היא המכורה] עכשיו התחלף בפחד נוראי שלי שהיא תיתבצר פה, עם החבר הנוכחי [שאגב, אין לי שום בעיה איתו. הוא אפילו נחמד/חמוד.] ותהרוס לי את האושר שבכלום.

אני אצטרך להתיקע בחדר ולהרגיש לא בנוח כי היא תהיה פה. איתו. וזה לא שאני לא יכולה להיות איתם, זה פשוט, לא כיף.

אז עכשיו צריך לחשוב על מקום להיעלם בו רביעי-חמישי-שישי-שבת. ואין מקום כזה. לא מקום שיהיה לי נחמד להיות בו אחרי הכל. מבאס משהו.

כשהעלתי את הנושא אתמול, מתוך בקשה שרק תודיע לי מתי היא מתכוונת להיות כאן ומתי לא, היא צעקה והתרגזה על החוסר באנושיות שלי ומה מפריע לי שהם כאן, זה לא שהם מתחרמנים לי מול העיניים או משהו.

אני גם ככה עובדת בימים האלו, עד 11 רביעי חמישי, ובשישי בבוקר. רק את השעתיים האלו, בין 11 עד 1 כשאני איכשהו נרדמת רציתי בלי להיות סגורה חנוקה בתוך החדר הקטן שלי.

עכשיו גם אבא בא.

יותר מדי בשביל להיות פה.

שבת שלום.