בית סוף סוף, פחות עייפה מבדרך כלל, משום מה. התחלתי לטייל לי כאן, קוראת מיילים, מוחקת פוסטים [הקודם נורא מיותר] עברתי על איזה בלוג שאני אוהבת [כאן, אם אתם חייבים לדעת], ודרכה גם כאן [אף פעם לא הייתי שם, אז חפרתי לי מעט..] בכל מקרה, הכל היה כרגיל.

אפילו תכננתי איזה פוסט טיפשי על המסיבת גיוס שלא תתקיים שלי. זה ממש מטריד אותי כבר, אם אני אעשה אחת היא תהיה לעובדים, משהו קטן באיזה פאב חמוד או מסעדה פה באזור, יכול להיות נחמד במקום לעזוב סתם ככה. אבל לא יודעת, לארגן ולדאוג ולהודיע, לא כל כך בא לי להכריח אותם להיפרד ממני. לא אוהבת להיות סוג של מטרד.

בכל מקרה, חשבתי גם לכתוב איזה מייל ארוך אלייך תיאו, כי לא יצא לי אתמול ונהיה לי ממש מצברוח לעניין עכשיו.

ואז, משום מקום, ככה פתאום, הטלפון עושה את הקול המוזר שלו מהחדר. ומשום מה, שמעתי אותו. ומה שעוד יותר מפתיע, כשאני הולכת לי במסדרון מנסה לחשוב מי יכול להטריד אותי בשעה כזאת, מהעבודה, כמובן, או כפיר, או אחת הקופאיות.

אבל לא,

רק הוא יכול.

אז, בעודי כותבת את הפוסט הזה ובוהה בפלאפון, אני חושבת על מיליון ואחת דברים הקשורים בו, ולא מסוגלת להחליט לבד, לענות, או לא.