ישנו קול קטנטן שמהדהד לי בקצה הראש, למה בעצם את לא עושה מה שאת רוצה?

אני פתאום כל כך רוצה. אני רוצה להיות שוב. אבל מאוחר מדי. או שלא, ואני לא יודעת איך מדברים על זה שוב. אני לא רוצה ללכת, עדיין. רק עוד כמה ימים. עד ערב פסח. עוד מעט. הצבא יגיע בסופו של דבר, אז למה להעביר חודש נוראי לפניו.

זה לא כזה פשוט, הרצון שלי. הבוס היה מקבל אותי בחזרה עם חיוך ענקי על השפתיים, איי נואו. אבל, השעות האלו בעייתיות. והפיצויים שלי יקטנו בחצי כמעט אם אני אעבוד החודש. זה סוג של בזבוז נורא טיפשי מצידי.

אז אני יכולה לשאול, אולי הוא יוסיף לי את השעות לחודש מרץ, אבל, אני לא יודעת איך. או מתי.

אולי כבר מאוחר מדי. כולם היו חמודים כל כך יום שישי, אולי זה נגמר בטוב ועדיף ככה.

כמעט שהלכתי לקנות משהו בשבילך היום. לא בשבילך-בשבילך, קצת בשבילי, אבל, חשבתי עלייך. שוב אני לא מבינה למה אני לא עושה מה שאני רוצה. אולי אני צריכה להיות איתך, ברור לי שזה בדיוק מה שאני רוצה, אם אני חושבת על לבזבז סכומים שכאלו על לבוש שרק אתה אמור לראות ולא בטוח שתראה, זה מוכיח שאני רוצה. או שאני מעוותת בצורה שלא תתואר.

למרות שכסף זה לא אישיו. מעולם לא הפריע לי, החוסר או העודף שבו.

האוטו לא הניע. מאלוהים כנראה.

מתסכל.

אני עוד לא מוכנה ללכת.

היומיים האחרונים עברו בטיולים מגוחכים שלי ברחבי הבית, אף אחד גם ככה לא נמצא בבית שלו בשעות הבוקר-צהריים, ולרוב גם לא בערב. אז מה הטעם בחופש המענה שסידרתי לעצמי?

לא יודעת.

אני רק יודעת שהיה לי כל כך קשה להירדם אתמול. ראיתי סרט בVOD, שהיה חמוד, אבל איכשהו נאבדתי באמצע כל שניה לא מפסיקה לחשוב על דברים אחרים, ואז חזרתי לסרט, ואז שוב נאבדתי, בקושי הבנתי משהו. וזה היה סרט בנות עלוב למדי [אפילו לא נדרשת חשיבה מינימלית, בחיי.]

ואז היה כבר 3, ועדיין לא הצלחתי להירדם. זה נורא ללכת לישון בידיעה שאין לך למה לקום בבוקר.

וכשנרדמתי, נרדמתי בפאניקה, אני היסטרית בטירוף, בתוך עצמי. זה הכי נורא. ואני לא יכולה להסביר לאף אחד. אמא ואבא לא יודעים מה לומר לי, בסופו של דבר, תעשי מה שאת רוצה, הם מסכמים. זה לא עוזר.

אם רק לא הייתי מסיימת הכל כל כך מהר, אם לא היה לי כל כך דחוף. לא חושבת שזה אפשרי כבר, לתקן.

שיגיע מחר.