בלוגבסטר

חם... חמסין... שרב... ועצוב כי אהוד מנור נפטר. עצוב גם כי עברו חודשיים מאז שנפרדנו, עצוב כי זה נראה כמו שנתיים... לא בא לי לעשות כלום בחום הזה, ובכלל גם לא בא לי לכתוב בבלוג, אבל אם כבר החלטתי לכתוב לפחות אני אעשה את זה פה, לא יודע ממש למה... יש תמיד סיכוי קלוש שהאדם שצריך לקרוא את זה - יגיע למלים אלו, מלים שלא אומרות הרבה - אומרות מה שרוב הלבבות אומרים - אהבה... מילה שחוקה? דחף קיומי? לא יודע... אני יודע שהחום עולה, הבחורות מתפשטות וההורמונים פורחים... לא שאני רוצה סתם בחורות - אני רוצה רק אחת... החלטתי להתפשר ולא להיות עם כל הבחורות בעולם :-)... ככה זה גבר - רוצה להפיץ את זרעו... איך הגעתי בכלל לסקס? חוצמזה שמשם הגעתי... בכל מקרה סקס זה לא העניין, אהבה כן, ועדיף ממשית, למרות שחלומית לא פחות טובה, אני מאוהב במנהלת שלי והיא מתחתנת עוד מעט... האמת היא שאני מאוהב בהרבה בחורות, בערך כל מי שעוברת מולי ברחוב, זאת עם האופניים, זאת עם הכלבה, זאת שממלצרת וזאת שסתם יושבת ובוהה... כמו הרבה שאני מכיר - מאוהב באהבה, וזה לא כזה נורא, חוץ מתסכול תמידי... למה כל האמנים שגדלתי עליהם מתים בשנה האחרונה? די למות, אני מציע כמו שעושים לחברות הסלולריות - לעשות שביתה נגד המוות... זה יעזור באותה מידה נראה לי... ויש עכשיו מייל חדש - לכבות את הפלפון ב12 ואז להתקשר ב12:05... מוזר, זה כמו ההבדל בין דון קישוט לבין רובין הוד...וכסף זה לא העניין בחיים... אני מכיר דברים טובים בחינם... אני מציע דרכי פעולה מועילים יותר נגד הסלולרי - לעשות קומזיץ גדול ומתוקשר ולהכריז: "במקום בו שורפים פלאפונים לא שורפים בני אדם", יש בי רצון עז לשרוף הרבה דברים - כי נמאס, כי צריך לחיות ולעשות דברים חשובים יותר... לא משנה כמה נכתוב  - כל אחד מאיתנו יכול למות הלילה מדום לב או משהו אחר... זה מניע לעשות לעצמנו חיים טובים, ולא אכול ושתה כי מחר נמות אלא - תקדיש את עצמך למשהו חשוב בחיים שתשאיר משהו אחרייך...

כמו כל יום, גם היום הזה נגמר... קרו כמה דברים וגם כמה לא קרו... אולי אני אעשה רשימה שלהם:

- הכנתי לעצמי המון פסטה טעימה עם הרבה שום כמו שאני אוהב.

- טיפלתי קצת בחצר המדהימה של הבניין.

- גיליתי שיש שם גם מרווה ועשיתי תה צמחים.

- דיברתי עם השכנים על החיים.

- ניגנתי הרבה, כתבתי שיר והקלטתי אותו.

- שיחקתי במשחק מחשב מטופש וממכר. (zuma)

קרו עוד כמה דברים קטנים אבל כנראה לא מספיק חשובים שאכתוב אותם. אבל לאיפה נעלם הזמן הזה שביניהם? החיים שלנו הם לא סרט אבל בכל זאת, כמו בסרט שמורכב מקטעים, בסוף היום מסתכלים אחורה וזוכרים כל מיני דברים שקרו, וכל מה שביניהם הוא כמו חלל ריק. כמו כוכבים בחלל, גם ביום-יום יש ניצוצות של אור והרבה חושך ביניהם. לא חושך רע אלא מעין ריק שהוא לא טוב ולא רע.

כמו שנאמר בתגובה לפוסט הקודם - רב הבלוגים כותבים על אהבה נכזבת. נראה לי מובן מאליו, כל אדם חווה את אותן אהבות נכזבות... גם אני כותב על זה כי זה חלק מהחיים, אבל לא חושב שאתמקד בזה, למרות שהכי קל לכתוב על זה - תמיד יש מה לומר ותמיד זה נוגע ברגש שאפשר להתחבר אליו... אבל זה עדיין עולם דיגיטלי, וכולנו כותבים סה"כ בספרות 0 או 1... איך אפשר להעביר רגש בספרות?... טוב זה לא ממש קשור...

הלילה אני אלך לישון ולא אסתכל על בניינים שוממים ואדמיין איך אנשים אחרים ישנים...

ד"א - CTRL+A - CTRL+C זו דרך מצוינת לשמור פוסט אם הוא נמחק...