חולמת או משתעשעת

סופ"ש מעניין זה היה.

תפקדתי קצת כמו לבנת המטפלת או דודה לבנת, לילדה קולומביאנית בת חמש שנמצאת חודשיים בארץ ומבינה מעט מאוד עברית. ומכיוון שמסתבר ששמי קשה להגייה, כוניתי ביומיים האחרונים בלנקה (לבנה בספרדית).

מדובר בבתה של חברה של השופתה שלי, שאותה היא פגשה במטוס או בנתב"ג לפני חודשיים ועזרה לה עם כל מיני בעיות בשעות שאחרי הנחיתה בארץ. מאז הן שמרו על קשר והשותפה נסעה להתארח אצלה לסופ"ש לא מזמן. היא התנדבה בקיבוץ לפני הרבה שנים אז העברית שלה די טובה ואפשר לתקשר איתה, בניגוד לילדה, שמבינה ומדברת כמעט רק ספרדית ולכן נאלצתי "לזרום" עם הסיפורים שלה בלי להבין מה קורה בהם ולנסות להיענות לבקשות ולשאלות שלה מתנועות הגוף ומנימת הקול (זה כנראה לא צלח פעמים רבות, אבל איך אדע?).

האמא לא הביאה צעצועים וספרים, והדירה שלנו נטולת ארגזי משחקים וספרי ילדים, אז ניסיתי לקושש כל מיני דברים שיכולים לשמש למשחק. אני חושבת שדי הצלחתי, הילדה התחברה אליי וישבה איתי בחדרי ושיחקה, בעודי מנסה לקרוא דוקטורט על הערבית השומרונית (?!).

היום הלכנו לטייל בעיר העתיקה ולאכול חומוס בלינא (הפעם הראשונה שלי), ואני זכיתי לליווי די צמוד של הילדה. הלכנו יד ביד והרגשתי צורך לשמור עליה ולקחת אחריות.

גם האמא וגם השותפה אמרו לי שאני צריכה להיות אמא או מטפלת. כבר זמן רב אני חושבת שחיי יהיו טובים יותר אם אעבוד חצי משרה בעבודת המחקר והתרגום הנוכחית שלי וחצי משרה בגן. חצי שבוע לעבוד עם השכל וחצי שבוע עם הלב. אבל נראה לי שבשני המקומות האלה חצי משרה היא לא דבר אידיאלי או אפשרי בכלל, ועל כן זה יישאר בגדר שאיפה לא ממומשת, כרגע לפחות.

ולהיות אמא? זה כל כך רחוק ממני! המחשבה על להביא יצור חדש לעולם ולהיות אחראית עליו מרגע היווצרותו ועד עולם נראית לי בלתי אפשרית. זה מזכיר לי שמישהי מבוגרת יחסית מהעבודה אמרה שכשהיא חזרה הביתה עם בתה הראשונה היא חשבה לעצמה: הרופאים האלה חסרי אחריות כשהם שולחים אותי הביתה עם הילדה.

אז היה סופ"ש מעניין ומפתיע, רחוק מהסופ"ש הרגיל שכולל מחשב-קריאה-שעמום-רגשות אשם על כך שאני לא יעילה, לא עובדת ולא לומדת.

**

בשבוע האחרון אני מתכתבת בפייסבוק עם מישהי שפנתה אליי באתר היכרויות. יש לנו התכתבות מעניינת וחפרנית, אבל לוקח לה זמן לענות וזה די מורט עצבים. שלשום כתבתי לה הודעה והצעתי שנעבור לדבר בטלפון והיא עוד לא ענתה, אז כבר לא יודעת מה לחשוב. קשה לי עולם ההיכרויות הזה שאני מתמצאת בו כה מעט, ועם בנות זה אולי עוד יותר מורכב (אנחנו כאלה מתוסבכות!), אבל אין לי ברירה אלא לקוות שבסוף משהו טוב יקרה.

**

לפחות אני יכולה לומר שאכלתי בלינא. עוד חור נסגר בהשכלה הירושלמית שלי, אבל היא עדיין נותרת פגומה מאוד למרות מספר השנים הרב שאני מבלה כאן בעיר.