חולמת או משתעשעת

כבר הרבה זמן אני מתוסכלת מהעבודה, מרגישה לא מוצלחת ולא תורמת מספיק, הרגשות בשעות העבודה מתחלפים בין "משעמם לי", ל"מה אני עושה כאן", ל"אני לא מסוגלת יותר לקרוא על הזוועה הזאת שנקראת סוריה" או "אני לא מסוגלת יותר לקרוא על הייאוש הזה שנקרא פלסטינים". הייתה סיבה שלא הלכתי ללמוד מזרח תיכון - הוא לא מעניין אותי, פוליטיקה לא מעניינת אותי, צבא ומדיניות ומלחמות הם דברים שאני מעדיפה להתרחק מהם. אז מה אני עושה במכון שחוקר את המזרח התיכון כבר יותר משלוש שנים וארבעה חודשים? שאלה טובה. זו הייתה הצעת עבודה שבאה ממש לקראת סוף התואר הראשון - משרה אמיתית, במקום אזרחי, שאשתמש בו בערבית שקצת רכשתי במהלך השנים. שמחתי לסיים לעבוד בתור עוזרת מחקר - זה היה משמים למדי וגם בודד, הרי עבדתי בעיקר מהבית או ממשרד בבניין גדול וריק בצד של האוניברסיטה.

ביום החופשי שהיה לי כל שבוע הצלחתי לדחוס את הקורסים של התואר השני. העבודה אפשרה לי לממן את עצמי באופן מלא - מגורים, לימודים, טיפול פסיכולוגי. אבל אחרי שנתיים, כשסיימתי את הקורסים והבנתי שאני צריכה באמת להתחיל לחשוב על תזה, נתקעתי. לא הצלחתי להביא את עצמי אפילו לידי מחשבה על נושאים שאפשר לכתוב עליהם. בכלל, לא הצלחתי להביא את עצמי לידי מחשבה על דבר כלשהו אחרי שכל היום אני קוראת, מתרגמת, מסכמת ידיעות, כותבת "מחקרים", והכול בלחץ, כי הכול חשוב וצריך להתפרסם מהר. ובכלל לא אכפת לי מהחומר שאני מסכמת ומהמחקרים שאני צריכה לכתוב, אני הרי לא אדם של אקטואליה ופוליטיקה ואין לי שום דבר לומר בעניינים האלה.

ואז הגיעה ההצעה לעבוד בתור עוזרת של קבוצת חוקרים באוניברסיטה, שאחרי התלבטות קצרה החלטתי להיענות לה. רציתי לראות מה עושים חוקרים, מה זאת אקדמיה טהורה, לא רציתי לפספס את ההזדמנות להתחכך בטובי החוקרים בתחומם. ורציתי קצת לשבור את השגרה של העבודה המתסכלת שלי. סיכמתי עם העבודה שאוריד יום עבודה אחד, וכך אעבוד שם ארבעה ימים, באוניברסיטה עוד יום וחצי (אפילו לא - 11 שעות) ויישארו לי עוד כמה שעות פנויות בשבוע בשביל סוף סוף לעשות משהו עם התזה. ואכן, בספטמבר האחרון התחלתי לעבוד באוניברסיטה, ומאוד נחמד לי שם, אבל המנהלת החדשה בעבודה העיקרית לא הייתה מרוצה מזה שאעדר יומיים בשבוע כי הזירה הסורית חשובה, וחשוב מאוד שאהיה נוכחת חמישה ימים בשבילה. יכולתי לסרב? אולי, אבל לא סירבתי כי אני לא יודעת איך, ובסוף יוצא שהורדתי רק ארבע-חמש שעות שבועיות שם, וביחד עם האוניברסיטה אני עובדת בערך 49 שעות שבועיות.

זה לא אומר שוויתרתי על התזה. המנחה שלי, שגם נמצא בקבוצת החוקרים הזאת, הציע לי נושא וקיבלתי אותו, אחרי שבמשך כמה שנים מסמסתי כל מיני הצעות אחרות שלו. התחלתי לעבוד על התזה, בעיקר בשעות האוניברסיטה כאשר לא מטילים עליי משימות (למען האמת רוב הזמן שלי שם פנוי). אבל זה לא מספיק בשביל לעבוד באופן רציני, בטח לא כשאני מתוסכלת ומותשת מהעבודה העיקרית שלי. קשה להתרכז ככה. היום למשל היה אמור להיות יום-תזה מועיל, ולא עשיתי כמעט כלום.

אז למה לא אני לא מתפטרת מהעבודה העיקרית?

בגלל הפרנסה - העבודה באוניברסיטה חלקית מאוד, ואמנם המשכורת יפה מאוד יחסית למספר השעות שאני שם ויחסית לזה שהרבה מהזמן אני לא באמת עושה משהו מועיל, אבל היא עדיין לא מספיקה בשביל לפרנס אותי. והיא גם צפויה להסתיים בקיץ הקרוב. מפתה מאוד להתפטר, לחיות בשנה הקרובה על משכורת חלקית וחסכונות, להפסיק להרגיש רע ושסוף סוף יהיה לי זמן לעבוד על התזה, אולי אפילו ללמוד לבחינות הגמר (שאמורות להיות זוועתיות), לעשות דברים שאני אוהבת (לשיר, ספורט), לא להרגיש שאני נמצאת במקום שלא מתאים לי ורק מלחיץ אותי. אבל מי יודע אם אחרי שאסיים את התואר ואת העבודה באוניברסיטה אצליח למצוא עבודה אחרת נורמלית יותר?

וזה מביא אותי לנקודה החשובה יותר - שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אני לא חושבת שאני חוקרת טובה, בכל תחום שהוא, אז איך אוכל להיות באקדמיה? ואולי אני לא טובה בשום דבר? אולי בכל עבודה שאמצא ארגיש מתוסכלת ולא מוצלחת? האם אני בכלל אוהבת את התחום שאני לומדת? האם אני טובה בו? יש לי הרבה מאוד ספקות לגבי השאלות האלה. לפני הלימודים הקיבוץ שלח אותי לייעוץ מקצועי אצל גרפולוגית (באמת) והיא אמרה לי שהכי מתאים לי להיות פסיכיאטרית. הא? אני בעצמי משוגעת, וממש ממש לא מתאימה להיות רופאה. אז אם, למשל, אלך עכשיו שוב - אחרי שבע שנים, כמדומה - לייעוץ מקצועי, האם זה יעזור? האם יוכלו לגלות לי על עצמי דברים שלא חשבתי עליהם? האם משהו שמישהו אומר לי לעשות הוא טוב יותר ממה שאני חושבת? לו רק ידעתי מה אני חושבת.

חוץ מזה, אני אוהבת את אנשים בעבודה, אני חושבת שהצלחתי למצוא שם חברה שטובה לי ונעים לי איתה, וזה דבר שלא קל לי למצוא. אז עכשיו לעזוב?

ועוד משהו - אני לא אוהבת להפסיק משהו שהתחלתי לפני שאני מסיימת אותו. התחלתי ולכן אסיים. הבעיה היא שבעבודה אין סיום מוגדר, אז אולי הכלל הזה לא תופס כאן. בכל מקרה, לעזוב את העבודה מרגיש כמו כישלון.

האם מה שאני באמת צריכה זה ללכת למנהלת בעבודה ולשפוך את ליבי - לומר שאני מרגישה לא מתאימה ולא מוצלחת, ולא בטוח שכדאי שאמשיך לעבוד שם? האם היא תגיד לי: טוב, אולי באמת כדאי שתעזבי? או שהיא תנסה לשכנע אותי להישאר? ואולי היא תאפשר לי בכל זאת לעבוד פחות ימים? אני לא יודעת. אני לא יודעת אם מדובר במשבר חולף (לא נראה לי) ואם אני חושבת מספיק על ההשלכות של כל צעד שאעשה. אני לא יודעת אם אני לוקחת את הכול קשה מידי.

אני רק יודעת שלא טוב לי ושאני רוצה לשנות את זה.