שוב יום כיפור. בדירתי בירושלים, העיר הקדושה ביותר ליהודים, ואני - במקום קדוּשה, מרגישה תלושה. אין לי אלוהים, ליתר דיוק - אין אלוהים. מבחינתי, האדם המציא את אלוהים מסיבות רגשיות, כדי למצוא נחמה וסדר בעולם שהוא אינו מבין. אחר כך אנשים חכמים ותאבי כוח השתמשו בהמצאה הזאת כדי לשלוט על אנשים אחרים וכדי ליצור סדר חברתי. העם היהודי היה אחת התוצאות של מגמה זו, ואני נולדתי אליו. אני יודעת שאני אמורה להרגיש שייכות היסטורית, לאומית ותרבותית, אבל איך אני יכולה, כשהרעיון של אלוהים הוא זה שמסביבו הכול מסתובב? רעיון שעם התבגרותי הפך להיות יותר ויותר זר לי ומוזר לי. כאילו - נו, באמת, תתבגרו.
(מה שמעציב אותי ומביך אותי זה שאם הייתי נולדת דתייה, קרוב לוודאי שהייתי דתייה נאמנה ומאמינה אדוקה. אז אני כועסת על כאלה שמאמינים באלוהים, אבל במובלע גם כועסת על עצמי).
אז יום כיפור, ואנשים צמים, ולא רק שאני לא מבינה בשביל מה, אני גם מרגישה שיש לי פער עצום של ידע על היהדות הזאת שאני חלק ממנה. גדלתי בקיבוץ שבו בפסח קראנו בהגדה קיבוצית (נדמה לי שאלוהים לא מוזכר בה, אבל אולי אני טועה), שבו בערב יום כיפור - אחרי תחילת הצום - יש בחדר האוכל ארוחת ערב חגיגית, שבו מבקרים בבית הכנסת של נהריה בכיתה א' כדי לראות מה זה ואח"כ למיטב זכרוני לא חוזרים אליו יותר (ייתכן מאוד שהייתי ביותר בתי כנסת בפולין מאשר בישראל). ידעתי שיש דבר כזה אלוהים, אבל לא ביקשו ממנו כלום. אני זוכרת שאמא אמרה לי שאלוהים נמצא בתוכי, אבל מעבר לזה לא זוכרת שדיברו עליו. העדר הידע הזה גורם לי להרגיש לא קשורה, אבל גם רכישתו יוצאת קונפליקט - הרי אם הכול חוזר לאלוהים, איך אני יכולה ללמוד את המנהגים והתפילות בלי לגחך ובלי להרגיש רע? מצד שני, העדר הידע הזה במקורות גורם לי גם להכיר הרבה פחות את העברית על תקופותיה, וזה מצער אותי בתור מי שיש לה תואר בלשון עברית ומאוד אוהבת את השפה העברית. בתור "אשת לשון", תמיד ארגיש בורה ונחותה לעומת אלה שגדלו על המקורות העבריים. אולי זו אחת הסיבות שבגללה לא המשכתי לתואר שני בלשון.
הפעם הראשונה שבה נכחתי בקידוש ובכלל נוכחתי לדעת שהוא קיים הייתה בגיל החטיבה, אצל משפחתה של אחותי המאומצת. לאחר מכן זה היה בתיכון-פנימייה, גם כן בירושלים, ואז הבנתי שצריך לעמוד ומישהו מקריא משהו ואומרים אמן. לא אמרתי. כך גם בצבא.
הקושי שלי עם רעיון האלוהים ועם הביטוי שלו הלך וגבר, עד שבשנים האחרונות, בסדר פסח, אני לא מסוגלת לשיר "אחד אלוהינו". רק לפעמים "מתפלק" לי - בכל זאת, זה שיר סוחף, בייחוד כשבקיבוץ עשו ממנו הפעלה משעשעת ורעשנית, וכשיש אחייניות ליד. וכך גם בכל שירי האלוהים האחרים. זה ממש מאבק פנימי.
זו קלישאה, אבל אני שמחה שאני חיה כאן ולא באירופה לפני שבעים שנה, שאני לא סובלת כי אני יהודיה. אני באמת אסירת תודה לסבים שלי. אבל קשה לי עם זה שבסופו של דבר, הגרעין של להיות יהודיה הוא אלוהים. קשה לי עם זה שמבחינת רוב העולם - נדמה לי - אלוהים והדת עדיין ממלאים תפקיד חשוב וקובעים שייכות קבוצתית של אנשים. קשה לי עם זה שאנשים מנהלים את חייהם (ולכן במידה מסוימת גם את חיי) על בסיס ההנחה שיש איזו ישות עליונה שרואה אותם ותשפוט אותם ביום מן הימים, וקשה לי עם זה שנלחמים בשם אלוהים. קשה לי עם זה שאנשים טובים וחכמים מסביבי, שאני מאוד מעריכה, מאמינים באלוהים ועושים דברים שקשורים אליו.
אני תוהה אם יגיע היום שבו רוב האנשים ישתחררו מהאמונה באלוהים והיא תהפוך לעוד שלב בהיסטוריה האנושית.
זה פוסט קצת מבולבל, כמוני. אני בטוחה באתאיזם שלי, אבל עדיין מרגישה "לא נעים" מול כל שאר האנשים שאינם כמוני, ושונאת את התחושה הזאת שהיא באמת לא מוצדקת - הרי אם הם מרגישים טוב עם עצמם, למה שאני לא?
לאלוהים הפתרונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
