| 6/2007
זה תמיד אותו הסיפור
זה תמיד אותו הסיפור: הגב עקום, הפנים לא יפות, התספורת לא מחמיאה. צריך לעמוד יותר ישר, צריך להסתפר, צריך לחייך. זה לא זה. פתאום האף נראה עקום והגבות עבות והלחיים צמוקות, והשחור שמתחת לעיניים!
כל פעם צץ משהו חדש ואינך מבין שזה רק בראש שלך. כשהייתי ילד הייתי ביישן, רציתי להעלם. רציתי שלא ישימו לב אליי. בעצם, רציתי שישימו לב אליי וכל מה שהצלחתי לעשות זה להעלם.
לפעמים אני חושב שזה עצוב. לא כל ההעלמות הלא-מכוונת הזו, אלא עצוב הוא שאפשר לסכם את כל החיים במשפט אחד, ברעיון אחד. הייתי מצפה שאשתנה, שאתבגר, אך ככל שאני מתבגר אני שם לב שאני מתנועע סביב אותם צירים, הלוך ושוב. הלוך ושוב. אני חושב שהרעיון שהיה מגדיר את החיים שלי, ואולי גם את החיים של כולנו, הוא שאני עושה את ההפך ממה שאני באמת רוצה. אינני יכול להסביר מדוע, הרי שכל העניין הזה הוא בלתי מודע ברוב המקרים. בלתי מודע- אך מכוון, מתוכנת בצורה כלשהיא- כי בסופו של עניין, יוצא שאני עושה ההפך מרצוני. ככל שאשקיע יותר מאמץ- יותר אחשוב- יותר אדאג, פחות אהיה מרוצה מהתוצאה.
בתור אדם דיי פחדן, שחשוב על רוב הדברים לפני הביצוע, כל הרעיון הזה קשה לי. קשה לי מכיוון שאני יודע שהוא נכון- ככל שאני חושב יותר, דואג יותר, הדברים לא פועלים כראוי. קשה לי מכיוון שאינני יודע אחרת. אני לא מסוגל כרגע לא לחשוב, לא לדאוג, לא לתכנן. וכלל שאני מתכנן, כך קורה ההפך- ובמקום ללמוד שלא לתכנן (ואיך אפשר לתכנן לא לתכנן?) אני ממשיך.
אולי בכלל זה היופי בחיים שלנו. כאדם השואף להכיר את עצמו- דאגתי להכיר את כל סביבתי מלבד את עצמי. אני מבין דבר-מה בפיסיקה, בפסיכולוגיה, במתמטיקה, באנשים. אני דיי טוב עם אנשים- עד שזה מגיע אליי. אני יודע לשחק את המשחק עם אנשים, אך ברגע שאני צריך לדבר על עצמי, לספר משהו אמיתי, אני משתתק. קראתי את כולם: את הסופרים והמשוררים וחכמי-הזן ואת הפיסיקאים ואת הפסיכולוגים ואת כל מה שאפשר, קראתי את הכל מלבד לנסות לקרוא את עצמי.
חשבתי לכתוב את עצמי. חשבתי לכתוב את עצמי אבל כל מה שהצלחתי לכתוב היה עוד משחק. משחק מילים, שרובן לא נוגעות בדבר. דאגתי לא לכתוב את עצמי וכתבתי את עצמי: סתמי, לא מעניין, לא מסודר, לא מובן, לא רוצה שיבינו אותו. כל הירארכיית הפרדוקסים הזו היא היופי בחיים. בסופו של דבר יצא שכתבתי את עצמי מבלי לכתוב את עצמי. ככל שאתעמק בכך יותר רק אגיע לעוד סתירות שכאלו.
כילד, חשבתי שהכל שחור או לבן. יכולה להיות אמת מוחלטת, דבר אחד וודאי, נכון, טוב, מוחלט. ככל שהתבגרתי, קראתי, למדתי, התנסתי, חייתי, הבנתי שזה לא כך. אפילו בתיאוריות יש חורים ובעיות והן לא מוחלטות, ואם התיאוריות הן כאלו שבריריות- החיים שבריריים הרבה יותר. שוב, במקום לעשות את מה שרציתי, לכתוב את עצמי, ללמוד את עצמי- עשיתי את ההפך: למדתי את הסביבה, קראתי יותר, למדתי לנתח אנשים, הקשבתי לאנשים. הקשבתי לאנשים בשביל שיקשיבו לי- אך לא הייתי מסוגל לומר דבר. כל החיים שלי ממשיכים לנוע על אותם הצירים הלא הגיוניים: אני רוצה שיקשיבו לי אך לא רוצה לספר, מפחד להיפגע.
ככל שאני מתעמק בכך אני מצליח להבין יותר כל הפסיכולוגיה, שהכל בילדות, בחוויות מוקדמות. זה נשמע כל כך מופרך, אך יש בכך קמצוץ של אמת. חוסר הבטחון הזה, הפחד הזה, הם אינם דברים שאני יכול לספר עליהם: אינני יודע מהיכן הם באו ואינני יודע לאן פניהם מועדות.
גם הטקסט הזה הוא אבסורדי במהותו: קודם לכן כבר הבהרתי והסברתי שכל התעמקות בנושא היא מיותרת- מכיוון שהמחשבות העמוקות הללו עוצרות אותי במקום, גורמות לי לעשות את ההפך מרצוני. למרות זאת, אני ממשיך. מדוע? אני ממשיך מכיוון שיכול להיות שכל ההתעסקות הזו בלהפסיק נוצרת רק מכיוון שאינני רוצה לפתור את בעיותיי. הנה, גם כאן זה כמו טיפול- אני יוצר לעצמי התנגדויות, הבעיה היחידה ברעיון הזה היא שקצת קשה לי להאמין שאני מעביר את עצמי טיפול- אמנם בעבר חשבתי כך אך נראה לי שזה קצת לא הגיוני.
שינוי. זה מה שאני רוצה. שינוי. זה קצת כמו ההתחלה- ואני אסביר: הבעיה שלי היא איננה בעיה "אמיתית", פיסית. התפיסה שלי יוצרת את הבעיה. אני חושב שאני רוצה להיפתח, רוצה להיות יותר חברותי, אך בעצם אני ממשיך לשדר את הסגירות. אמנם אינני ביישן, ואפילו ההפך מכך, אך מבעד למשחק הקולני והמשעשע אני ביישן. הדוגמא הטובה ביותר ששמתי לב אליה רק לאחרונה, היא שהגוף שלי מכווץ פעמים רבות, ובעיקר כפות הידיים, כאשר אני חולף מול אנשים ברחוב. כלומר, אם אני מסתכל על מישהו, והוא מסתכל בי בחזרה- אני פעמים רבות מגרד את האף, עושה כאילו אני מתעטש, או שאגרופיי נהיים קמוצים ואינני שם לב לכך.
עולות כאן שתי בעיות. הראשונה, הדיסוננס בין הרצון ה"אמיתי" שלי, לבין המציאות, לבין ההשתקפות המעשית שלי. השנייה, חוסר המודעות שלי לגופי. חוסר המודעות הזה קשור להתעניינות לכל דבר שהוא חיצוני, תוך מחשבה שתפיסות כאלו יגרמו לשינוי פנימי. אני חושב ששינוי התפיסות החיצוניות אמנם גרם לי לשינוי כלשהו בחלק הפנימי, אך על הציר הקיים. אני מאמין שלאדם אין תכונה מוגדרת- נניח- עקשן. כל אדם נע על ציר שבשני הקטבים שלו יש שתי תכונות מנוגדות- והוא מתנדנד בין שתיהן- תלוי בסיטואציה, במצב רוחו ובעוד גורמים. אינני יודע אם זה דבר שהוא אופייני רק לי- הקיצוניות והקוטביות הזו, אך נראה לי שעל רוב האנשים זה נכון. על מנת לצאת מציר האימה הזה צריך שינוי מהותי.
אחזור לשינוי. כבר בכיתה ח' חשבתי ששינוי תפיסתי- כלומר, שינוי חיצוני, יכול להשפיע על החלק הפנימי, והשתדלתי מאוד לנסות להשתנות. בדיעבד, אני יודע שהשתנתי, אך נשארתי על הציר- תכונות שבחרתי להפנים פשוט זזו על הציר לכיוון השני, ותכונות שחיבבתי דאגתי לשמור ולחזק. כל מטאפורת הצירים הזו בעצם אולי לא נכונה: אני חושב שיש תכונות- אולי שאיפות (אולי יצרים?) שמניעים אותנו, ומכיוון שהחיים הם דיי דינאמיים, אנחנו מנסים כל כמה זמן שיטה אחרת להגיע לשאיפות הללו- על ידי שינוי התכונות שלנו לפי הצירים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
