מדי כמה חודשים אני נכנסת לכאן, נבהלת נורא שאני לא מצליחה לזכור את שם המשתמש והססמא.
משחזרת סיסמאות לשלושה מיילים, שני אתרים ואפליקציית סיסמאות.
מצליחה להכנס ומרגישה שפרצתי לכספת של הכספת של הפנטגון,
אבל במשך חצי שעה תופסת את הראש ואומרת לעצמי "איך זה אפשרי שעם מוח כל כך מצומצם הגעתי עד לכאן?".
אני פה. למרות האתגר הקוגנטיבי.
חיה ממבצע למבצע בשופרסל וכפולות בעבודה הזמנית-כבר-שנתיים-וחצי שלי.
סטרייטית בכיינית, שמקפלת גרביים עם התחשבות בגומי.
אתה יודע שאתה ממש מבוגר כשדואר מלחיץ אותך.
זה ארנונה וזה חשמל, זה עוד דברים שגורמים לי להרגיש שדופקים אותי.
ריגוש זה כשמורידים את המחיר של הדלק או כשהחליפו את הנורה השרופה בכניסה לבניין.
אבל אני כבר ריקה מכעסים, אהבות ישנות, מבצעים שפספסתי. או הזדמנויות.
אני עסוקה בלחיות, ולא בקטע של קטנטנות ולהגשים חלומות.
רק לקום בבוקר, להעיר את הנסיך, להיראות עסוקה בעבודה ולחזור הביתה.
אני עייפה. מלרדוף אחרי הזנב של עצמי.
מלדאוג מכסף ומתי נשטוף את הדירה, מתי נשתחרר מלחיות על המשכורת הבאה...
רוב הזמן לישון זה כל מה שאני רוצה.
סביר שגם אם יכולתי, לא הייתי עושה.
נוח להתלונן ולשקוע בקקי.
אני כנראה, כרגיל, סתם עייפה.
כבר בת 24, עדיין מתנהגת כמו ילדה.
כרגיל, סתומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
label_low