לפעמים זה נדמה כאילו כל העולם על הכתפיים שלי
להשתיק. |
| 11/2008
אני
לא מרוצה מהמצב בזמן האחרון, שונאת כשמסדרים במקומי את החדר, אבל אין לי זכות דיבור, אני לא מסוגלת לשאת שמישהו שהוא לא אני נגע בדברים שלי ללא ידיעתי. הנוכחות שלהם גם מפריע לי לישון, ביום שבת התעוררתי ב10 וחצי!!! היו לי עוד לפחות 3 שעות לישון , להתעורר ב10 וחצי זה פשוט בלתי סביר, זה הפוך את היום לארוך ואין יותר מידי תעסוקה בשבת. ניסיתי לקרוא ספר אבל אז התחילו לכאוב לי העיניים אז ויתרתי.
כל כך חיכיתי לביקור הזה אבל עכשיו כשהן כאן אף אחד לא מתיחס אלי, לאף אחד לא אכפת ממני, כשאני היתי אצלהם תמיד מישהו שם לב שאני שם, אבל עכשיו, כלום, לאף אחד בכלל לא אכפת פה מהנוכחות שלי... זה מחרפן לי את הנשמה.
לאהובתי יש יומולדת עוד מעט. אני הולכת לשם, אבל לא ממש בא לי לשתות, זה תחושה מוזרה שלא בא לי לשתות, פעם הייתי מתה על זה, על התחושה של חוסר שליטה ועכשיו כל כך קשה לי עם זה, זה מרגיש לי מוזר. אני גם רוצה להרגיש דברים שקרו פעם עוד פעם. קצת להחזיר את הזמן לקיץ. לגינה. לשמש. לחופש. לכל הדברים שאולי יהיו ואולי לא, בקיץ הקרוב.
אני מתחילה לשנוא את עצמי עוד פעם, אני סתם צומי מחורבן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
