בחיוך ובמציאה מתמדת :)
מצאו פנאי להיות ידידותיים- זוהי הדרך אל האושר. מצאו פנאי לחלום- בכך אתם רותמים את עגלתכם לכוכב. מצאו פנאי לאהוב ולהיות נאהבים- זוהי הזכות השמורה לאלים. מצאו פנאי לצחוק- זוהי המוסיקה של הנשמה...
|
| 1/2009
 עניין של גישה
פגשתי את ש' בדרך. הרבה מאוד זמן שלא הצטלבו דרכינו. אולי שמונה שנים מאז הפעם האחרונה שניהלנו שיחה אמיתית.
אבל הפעם נפגשנו, ועלינו על אוטובוס משותף, אז דיברנו, אבל באמת.
וממש שמחתי ונהנתי לפגוש אותה, אבל משהו עוד מהדהד בי מאז השיחה איתה...
העלנו חוויות על שעורי מדעים שחלקנו אז, על כך שהלכנטו למעבדה ההיא, שכל פעם חשבתי שהנה הנה נעשה מה שעושים במעבדות, ואז שוב ישבנו בשממון אל מול אותה המורה, שסתם דיברה או נתנה לנו משימות לימודיות שונות.
וחלקתי איתה את התסכול, שגם בבית הספר שעשיתי בו שירות המצב היה דומה עד כדי קבוע וזה היה מסוגל להביא אותי לרמות תסכול קשות.
כשילדים לומדים מדעים מספר, ולומדים על צורות עננים שונות כי יש תמונות בספר, משהו פה פגום. סך הכל יכולנו לצאת איתם החוצה, ולהראות להם סוגי עננים שונים בימים שונים.
וכשילדים לומדים באופן תיאורטי לגמרי על חומרים, כשהארוניות של הציוד מתפקעות מחומרים שמחכים שיעשו בהם שימוש, שלא יכולתי יותר ובתאוות הכימיה שלי התחלתי לסדר קצת וגיליתי פשוט אוצרות, שנקנו (מן הסתם) בממון אך ירדו לתהומות הנשיה.
ואז היא פשוט אמרה לי- "אוי, את חייבת להיות מורה".
ולא עזרו הפסילות שלי את דבריה, היא חזרה על זה שוב, בצורה האמיתית כל כך שרק היא מסוגלת לה- "את חייבת להיות מורה, באמת.. הגישה שלך.."
ואז נשארתי בלי מילים.
כי אני תמיד חושבת שזה לא ראוי שלחינוך יש דרישות אפסיות על מנת להתקבל, ולא מהססת להצהיר את זה, וטוענת שוב ושוב שמורים צריכים להיות אותם אלו שמאמינים במה שהם עושים ויודעים את שליחותם. וראויים לכך.
ואני עוד זוכרת מספיק מורות שעשו עוולות (לאו דווקא לי) ותמיד חשבתי שזה לא צריך להיות כך, ויש איפה לתקן.
ואני זו שתמיד אומרת שלא מספיק לדבר, צריך גם לעשות, ואולי אפילו רק לעשות.
אז איך זה שאני פוסלת כל כך מהר מה שנתפס בעיני חשוב כל כך?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
