בחיוך ובמציאה מתמדת :)
מצאו פנאי להיות ידידותיים- זוהי הדרך אל האושר. מצאו פנאי לחלום- בכך אתם רותמים את עגלתכם לכוכב. מצאו פנאי לאהוב ולהיות נאהבים- זוהי הזכות השמורה לאלים. מצאו פנאי לצחוק- זוהי המוסיקה של הנשמה...
|
| 4/2009
 כולנו עבדים
איך אמר שייקספיר? כל העולם במה ואנחנו שחקנים, לא?
אני, את התפקיד שלי, לקחתי על עצמי בגיל צעיר מאוד.די מובן בהתחשב בזה שהאחים שלי לא נתנו לי מרווח לנשום.
הזיכרון הראשון שלי הוא שדה ירוק, אני לבד. מבחין בזרעים קטנים על הקרקע, ולפתע- ברגע קסום ונדיר- פורחים כולם יחד. אני מוצא עצמי בשדה כלניות מרהיב ביופיו, נושם את האוויר הטרי הזה של שעות בוקר טהורות, ומרגיש- מזמן לא הרגשתי כך- מאושר.
פתע אני נרמס על ידי שני יצורים מגושמים ומרגיש חנק נוראי- אני מתבונן על הרעה הזאת-
"התעורר, הדביל" שח אחי הגדול לאחי היותר גדול, בקול ציניות מרירה.
וכך כל בוקר, עד שמצאתי התפקיד. אני משחק תפקיד שמח, את תפקיד השמח, תמיד.
קם השכם בבוקר עם שיר חדש בלב, עוזר לכולם להתארגן בחיוך, במילה טובה- והם הציקו לי, הו - לרגע לא הפסיקו- אך דחקתי עצמי לחייך ולהמשיך, אפילו לא יודע למה.
וזה המשיך להיות התפקיד: בבית הספר- זה שמעודד, שמסביר בנפש חפצה, בצבא- זה שלוחש לאוזן מילה מעודדת, מנחמת, נותנת את הכח להמשיך.
כולם הכירו ומכירים אותי בתור השמח, ואת תפקידי מילאתי נאמנה גם כשנישאתי והבאתי לעולם נפשות חדשות.
האמת? לא נמאס לי, לא לרגע, אך לפעמים קצת קשה- לרגעים בלתי-נסבל, לעתים בא לי לצאת ולברוח, אך אני יודע שאין לאן.
וזאת לא ידעתי, כשלקחתי על עצמי התפקיד- לא תיארתי לעצמי שלא יהיה לי-המעודד-מול מי לשבת ולדבר, אולי לקבל עצה- מה לעשות כשהתפקיד נהפך לעול.
פסח הגיע, כשסידנו את הבית, וראשי היה טחוב בעליית גג ישנה [חמץ הוא הדבר היחיד שלא היה שם] חשבתי קצת- מה היה אילו הייתי אני במצריים, האם היה לי אותו התפקיד? ההייתי ממשיך ומחייך?
ולכשהיינו משתחררים, באם היה בכך דבר, שהרי בתוך עצמי אני כבול-
ומי יתיר האדם מעצמו?
'אבל בפנים כולם רוצים להשתחרר/ מאותם הכבלים ולא יכולים-כי משהו חסר'
[מוקי ויובל בנאי- האדמה בוכה]
:)
רק אור!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
