בחיוך ובמציאה מתמדת :)

[אוף, עכשיו נזכרתי במשהו.]

רציתי לכתוב על הפוסט הזה של אלישיב רייכנר.

הפוסט גרם לי לחשוב קצת על פריפריה. "פריפריה" זו מילה שרובנו, אלה שגרים, עובדים או לומדים במרכז הארץ, אומרים קצת בזלזול, אולי אפילו בהתנשאות. "פריפריה", המקום הזה שאנשים בטח גרים בו כי לשם זרקו אותם לפני כך וכך שנים והם לא יכולים לצאת משם, המסכנים. אלה שנשארו בדיוק כמו שהיו אז, ב48'.

נו, פריפריה, אלה שההשכלה (תרתי) לא הגיעה אליהם עדיין, שלא יודעים צוויליזציה מהי.
ערים בלי מערכות בריאות מתוקנות, שבשביל להגיע מהבית לרופא באמצע הלילה יש צורך בנסיעה משמעותית, ערים של חושך.
ערים שהדרך אליהן מאובקת, שגרים בשכונות ישנות, סוג של סלמס. ערים שאף אחד לא רוצה להגיע אליהם, שאף זוג לא יחשוב להקים בה את קינו הצעיר (מתי לאחרונה שמעתם על זוג שקנה בית במצפה? או בירוחם? או בדימונה? נו באמת.)

ולמה זה בעצם?

הכל בגלל מרחק? כמה קילומטרים שמבדילים בין ת"א (וזה תמיד תל אביב) לעיר אחרת?
אחר כך אנחנו מתפלאים שירושלים נתפסת כפריפריה בעיני רבים, שהרבה אנשים לא ביקרו בירושלים כי "זה רחוק", ולא, אם תהיתם, הם לא גרים בקריית שמונה או בחיספין.

אבל אתם יודעים מה? לא נראה לי שזה עניין המרחק. איכשהו יפו ור"ג נמצאות באותו המרחק מת"א, ואיכשהו ר"ג נתפסת כמרכז (הבורסה ליהלומים, לא?) ויפו כמו איזה חור שאנחנו סוחבים מתקופות קדומות (רבאק, הנמל הוזכר בתנ"ך!).

אולי זה האנשים? אם את בת-ימי אתה נתפס קצת יותר פריפריה מפתח-תקווה. לא, בעצם, פתח תקווה זה חור.
אז עם מה נשארנו? נשארנו עם תל אביב.

המונח הרווח הוא "מדינת תל-אביב". מדינה שבה מה שמקובל להיות הוא תל-אביבי, או זה לפחות מה שכולם רוצים להיות. כמה דיברו על זה שנינט באה מאיזה חור בדרום (מצטערת על חוסר הבקיאות) וכמה שזה התאים לכולם שקבעה את מקום מושבה בתל אביב.
תל אביב, כך נראה, הוא המקום שנכון בו להיות. עיר שתופסת את עצמה צעירה ותוססת, מאגניבה, שבה כל אחד הולך איך שבא לו ולא מתפלא שכך עושה גם חברו. עיר עם זהות מעורבבת, של רמת אביב ג' ועובדים זרים, עיר של בילויים, עיר ללא הפסקה, כזו שאפשר לצאת בה בשלוש בבוקר ואשכרה לפגוש אנשים. עיר של בוהמיה פסטורלית, של בתי קפה עם ארוחת בוקר כל היום ונמל רחב ידיים שמתאפיין באינסוף מקומות בילוי.

איכשהו שכחנו את הפשטות. שכחנו את האמת- שאנחנו כאן, ואנחנו כאן כדי להשאר. שכחנו שאנחנו עם אחד, עם תורה אחת (שכל מי שמתכוון להתרעם עליי בתגובות יחשוב רגע אם אחמדינג'אד רוצה להרוג גם אותו, נאור ככל שיהיה). שאנחנו בסופו של דבר אותו אדם, אותה נשמה.
שיש מקום לשיחה, גם אם ברעש האוטובוסים בדרך נמיר אי אפשר בדיוק לנהל אותה. שיש מקום לאחד אותנו במקום להפריד, שיש מקום לחשוב ולמצוא את המאחד ולא את השונה.

אלו היו המחשבות שלי בעקבות הפוסט הזה. אלו ועוד כמה שאשמור לעצמי.

רק אור!