בחיוך ובמציאה מתמדת :)

וזהו.

אני לא לא כותבת כי אין לי מה לומר.
אני לא כותבת כי לפעמים מרוב מילים אין לי מילים, או כי זה נראה לי לא חשוב פתאום, או כי שכחתי.

או כי זה נראה לי מאוד אישי פתאום לכתוב את מה שרציתי לכתוב, או לצטט את מה שרציתי לצטט, או להעיר את מה שחשבתי שראוי להעיר אותו.

או שזה פתאום נראה לי לא אני, או שאלו דברים שאני מעדיפה שלא יישארו על הכתב, לפחות לא כאן. וזה לא תלוי בגלל במי קורא את זה. פעם, עוד כשהייתי בתיכון, רציתי לכתוב בלוג אמיתי כזה, כמו אלה שכותבים וכל הקרביים שלהם נמצאות בבלוג. את הבלוג פתחתי, אבל לא הייתי מסוגלת לכתוב בו, למרות שהאנונימיות הייתה קיימת. וזה היה נכון גם לאחר שהפכתי אותו לבלוג פרטי (לעייני בלבד). משהו שאני לא יכולה להסביר.

אף פעם לא התייחסתי לבלוג הזה כאל מקום לכתוב בו "קמתי, צחצחתי שיניים, הלכתי לבצפר וחזרתי" זה פשוט לא אני. אני תמיד ניסיתי להביא את האמת שלי, אולי איזה ייחוד. משהו שחשבתי שראוי שייקרא.לא מתוך תפיסה שלי כאיזה מרכז שראוי לקרוא, אבל אם אנשים כבר כאן- צריך לארח אותם יפה, לא לזרוק להם במבה וללכת.

הרבה גלגולים הבלוג הזה עבר, הרבה דברים חשבתי שיהיו בו ולא היו, הרבה דברים לא האמנתי שנראים והם כנראה, כן.

האמת היא שאני תוהה לעצמי לאן הבלוג הולך הלאה. תמיד ראיתי את המקום הזה כבית שלי. הבלוג והמספר הזה, 112621, שמלווה אותי מספיק זמן, וישראבוג בכלל- כמקום שכיף לנווט בו ולקרוא בו, אנשים שהם חברים שלי בכל מובן למעט מפגשים ממשיים- אנשים שאני כואבת את כאבם ושמחה בשמחתם, אנשים שאני מגיבה להם יותר או פחות, אבל קוראת ומתעניינת. יש אנשים שאני כל כך שמחה לראות מהם עדכון, להתעניין איך הדבר הזה התפתח ואיך ההיא מסתדרת, ואם הבוס של ההוא עדיין מציק ואם ההוא הסתדר בצבא, או שהוא עדיין סופר ימים לאחור.

אנשים שהם חלק מהחיים שלי ואני לא יכולה להתנתק, אבל גם חושבת שחלק נוסף מהעניין זה להיות חלק מהמשחק. אנשים שקוראים בלוגים ולא כותבים נתפסים אצלי, בצורה שקשה לי להגדיר אך אני מקווה שתהיה לי ברורה יותר עם סוף הפסקה, כלא הוגנים. כי אם אני נותנת לאנשים גישה לחיים שלי ואנשים קוראים ומתעניינים- מן הראוי שהחשיפה תהיה הדדית. אני חושבת, אגב, שזה הבסיס הלא מוגדר של "חוק הטוקבקים".

אז להפסיק לכתוב היא לא אופציה.

אני תוהה, עם זאת, מה העניין שגרם לי להרגיש כל כך חשופה כאן. למה פתאום פרסום פוסט הפך לעניין הרה-גורל. איך זה שיש לי המון טיוטות והן לא מתפרסמות כי זה לא מרגיש לי נכון.
אולי זה עניין פסיכולוגי אישי שלי. אולי משהו שאני צריכה לעבוד עליו בשביל לחדש את ימי הבלוג כקדם, או שזה באמת כבר משהו שלא מתאים לי עכשיו. אתמול חשבתי על פוסט שאני מתכוונת לכתוב (נזכרתי בזה רק עכשיו, ולכן אתם קוראים את כל ההגיגים האלה שלי במקום לקרוא הגיגים אחרים) וזה נראה לי מעניין מבחינה אישית אבל שוב- האם יש מקום לכתוב דברים אישיים? ובעצם, אם לא בבלוג, אז היכן?
ואת מי זה בכלל מעניין, והאם אני צריכה לעשות שיקול שכזה בכלל?

אני חושבת שכתבתי די. באיזשהו מקום אני נכנסת לקבוצה מאוד נכבדה של בלוגרים שעשו את חשבון הנפש הזה בבלוג שלהם. המסקנה אף-פעם לא נחרצת, ואני לא בטוחה שאני בכלל מחפשת איזה משהו מוגדר ש"נכון", איזו אקסיומה להתבסס עליה.
בסופו של דבר, איש הישר בעיניו יעשה, ובבלוגיאדה על אחת כמה וכמה.

רק אור!

(שמרגישה סבבה, אבל צריכה קצת חופש, כדי להמשיך הלאה בשיא הכח. תתפללו עליי, אם תוכלו. תודה.)