השבוע, אם ימשיכו בשביתה, ישבתו העובדים הסוציאלים חודש. חודש תמים של שביתה.
ולא סתם שביתה, שביתת מחאה עם הפגנות ומחאות וצעקות והמון צבע אדום.
אני לא חושבת שהשביתה שלהם לא מוצדקת. על כל אחד לקבל שכר ראוי בהתאם לעבודתו, אבל עובדים סוציאליים הם מסוג האנשים שהמקצוע שלהם לא יכול לאפשר להם לשבות, לפחות לא במדינה כמו שלנו, שהיא (אולי לא מאוד אבל ביחס למדינות אחרות בוודאי) מדינת רווחה.
אני חושבת שאסור להם לשבות.
יותר מזה, אני לא יכולה להבין איך הם מסוגלים לשבות. לשבות, ולא ללכת לעבודה במקומות שכל כך צריכים אותם ולאנשים שאת טובתם הם חיפשו ולכן פנו ללמוד עבודה סוציאלית מלכתחילה. זה פשוט לא נפתס בעיני שהם מסוגלים לדעת שיש ילדים שלא זוכים למשפחות אמנה, שילדים לא מקבלים טיפול, שאנשים שמאוד צריכים ואין להם לאן לפנות (ולרוב זה באמת מוצא אחרון) מגלים שהעו"ס שובת/ת ולכן יש לחכות.
מצד נוסף, אני גם לא חושבת שעובדים סוציאליים, לא משנה כמה הם מרוויחים מחד וכמה הם משכילים מאידך צריכים לצעוק ולשבת על הגדרות ולצאת להפגנות המוניות. יש דרך לנהל מאבק.
מתי-שהו, בשנה האחרונה, כששקלתי את דרכיי הלאה חשבתי ללמוד עבודה סוציאלית. היתה התלבטות אם ללמוד לתואר ראשון או לעשות הסבה, ואם בכלל. עד שהחלטתי היה מאוחר ולא יכולתי להרשם. אני כבר לא יודעת עכשיו מה לחשוב.
אני *יודעת* שאם הייתי עו"סית, לא הייתי מסכימה להשתתף בשביתה, ואם היו צריכים אותי הייתי שם.
עד כאן.
בשורות טובות!
אור.