וזה כאילו עכשיו כשאני ממש עייפה, ובעבודה ועם מלא מה לעשות ולסדר.
והיום, פתאום, אחרי תקופה ארוכה-ארוכה של להתגעגע לאקס, בעיקר כי אחריו לא היה לי שום דבר משמעותי וטוב, ואחרי תקופה די ארוכה של געגועים לבן אדם הזה שהייתי בטוחה שאני הולכת לחיות איתו את החיים שלי והייתי מוכנה לעשות כל כך הרבה בשביל זה (אבל אולי לא הראיתי לו את זה, אבל זה לא הנושא עכשיו. בעצם- אם אני אומרת לו שזה בסדר, אני אעזוב את כל החיים שלי במרכז ואגור איתו בישיבת הסדר שלו, מרחק ארבע שעות לכיוון לעבודה וללימודים שלי וזה לא אומר לו רצינות כוונות, אני לא יודעת מה כן.) בכל מקרה, אחרי כל כך הרבה זמן של מחשבות כמו "זה היה צריך להגמר אחרת" אז החלטתי שלא.
פשוט מגיע לי מישהו אחר, יותר טוב ממנו.
ופתאום עכשיו, מול איזה ספר בכלל לא קשור הגעתי להבנה שזה יכול לקרות לי. שהוא יבוא. שנבוא זה לקראת זה.
זה קרה ממש עכשיו, ורצתי למחשב לכתוב את זה עם כל הבלאגן שיש לי עכשיו בעבודה, למרות שאני צריכה לסגור עוד מעט ובינתיים הכל כאן בכאוס. למרות הכל, באתי לכתוב את זה.
בשביל לזכור ולא לשכוח, לזכור שעוד יבוא האחד.
שעוד יהיה טוב.
שההוא מהפסקא למעלה יכול להיות זה שאחשוב עליו בחיוך של "ואוו, זה היה קטע, אבל זה הכין אותי לבעלי. האיש המקסים שלי.". פתאום נראה לי שהכל אפשרי.
וזה ממש מרגש אותי, באמת. בא לי לבכות מהתרגשות.
בשורות טובות!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
