הסתכלתי אחורה בסטטיסטיות, ואחת הדרכים, מסתבר, להגיע לכאן (לבלוג, לא לכסא מול מחשב שאני נמצאת עליו ברגע זה) זה לכתוב בגוגל קלסר יפה. הנה, שוב עשיתי את זה, ואם אני כותבת עוד פעם קלסר יפה גוגל פשוט ישתגע ויגיד לכל מבקריו: "אתם יודעים מי כותבת על קלסר יפה? רק אור! היא ואין עוד מלבדה."
אהם, כן.
אז קראתי את הפוסט הזה, שבו היללתי את הקלסר ההוא, ונזכרתי.
נזכרתי כמה שהייתי שונה פעם, שונה ושנונה (אני חושבת שיש מישהי שמסתובבת עם ניק כזה ברחבי האינטרנט, זו לא אני.), חדה, שולפת, מצחיקה (לפעמים) ויודעת לומר את המשפט בדרך המצחיקה והנכונה.
זה גם מזכיר לי כמה שאני עכשיו פחות, כמה שהתקבעתי לתוך איזו שבלונה שאולי קשה לי קצת לצאת ממנה, כמה שהשתניתי.
את הפוסט ההוא כתבתי ב-2005. נדמה כי נצח עבר מאז. אולי לא הרבה מים עברו בירדן, אבל הרבה דברים אחרים- כן.
האם יכולתי לכתוב את הפוסט ההוא שוב, לא משנה על מה? האם יכולתי בחדווה שכזו לשבת ולכתוב מתוך, איך הגדירה זאת אחת המגיבות שם, "כתיבה מעניינת", אסוציאטיבית וזורמת, בלי לחשוב על איך אני מגיעה מפה לשם?
אני יודעת שהתבגרתי בזמן הזה, עברו הרבה מאד דברים, ומבחורה עם רצונות ספציפיים נשארה עלמה שעושה אבל מרגישה פחות.
האם אוכל אי-פעם להתעלות על הכאן והעכשיו ופשוט להינות, כמו שיכולתי פעם? כמו שהייתי אז?
האם יש בכלל דרך לאסוף את מה שעברתי, להניח עליי אך לא באופן מכביד, כך שאוכל להמשיך הלאה?
אולי זו המשמעות של להיות בת עשרים פלוס, ולא בת שמונה עשרה מינוס?
אז כן, אני מתגעגעת למה שהייתי פעם.
שבוע טוב, בשורות טובות!
אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
