הפוסט הזה נכתב בעקבות הפוסט הזה של עידית, ובעיקר החלק הראשון שלו. אני חשה צורך לכתוב שאני כותבת בעקבותיה ולא כקונטרה, אלא דברים שעלו לי ומצאתי לנכון לשתף (אגב, עידית- אני חושבת שהתגובה שלי שם היתה קצת נוקשה. אם את חושבת כך גם- אני מתנצלת, באמת שלא התכוונתי.)
אני לומדת. אני לומדת לא כי מישהו מחייב אותי או כי אני נורא צריכה את זה, אלא כי זה מעניין אותי. אני לומדת, למרות שבת'כלס אין לי אף מקצוע שמחכה לי בסוף התואר, ושום מקום, למעשה, לא מחפש בוגרים של התואר וירצה ממש להעסיק אותי.
אני לומדת מהסיבה היחידה- שזה מעניין אותי וכי אני רוצה להרחיב את ידיעותיי- ואולי, וזה בעצם מה שמשותף לכל בוגרי ותלמידי התואר, כהגדרת ברנר: אף-על-פי-כן.
הרבה פעמים אני חושבת שעשיתי איזו טעות בדרך. אני חושבת שזה לא סביר שאחרי כמה שנים טובות באקדמיה אני עדיין יכולה לצאת לשוק העבודה ולגלות שעבורי- השוק סגור. כמעט ואין מקצוע שדורש בוגרים של התואר שלי, וגם אם כן זה רק בגלל שלא ממש אכפת להם- מחפשים אקדמאים ותו לאו.
אני חושבת שבאיזה מקום, אפילו שהיה לי כיף אינטלקטואלית בתואר הראשון, היתה כאן איזו טעות, איזו בעיה במערכת.
אני לפעמים נתקלת בזה כשאני פוגשת אנשים חדשים (לא בא לי להגיד את המילה המפורשת, אבל כן, לזה אני מתכוונת.). הרבה פעמים אנשים (אפילו כאלה שלא הגיעו לשלב של לימודים אקדמאים ואפילו לא חושבים על זה) מסתכלים עליי ולא מצליחים להבין את זה.
ושלא תבינו לא נכון- אני עובדת, ועובדת מספיק. אבל עדיין- העובדה שאין לי מקצוע, לפחות לא כזה שאפשר להגדיר (רואה חשבון, עורך דין, עובד סוציאלי, מהנדס.) איפשהו נתפסת כבלתי-נתפסת.
אני אולי אפילו מוצאת את עצמי מעריצה אנשים שיכולים לשבת וללמוד מקצוע, שהעובדה שהוא מקצוע הוא ראשון במעלה והעניין בו הוא בעדיפות השניה. אני מעריצה אנשים שמסוגלים לומר: "ואז אני אהיה משהו ואוכל להתמסר למה שאני באמת אוהב".
אני חושבת שעד כאן.
בקרוב- רק בבלוג של רק אור!- תיאור יום עבודה טיפוסי:)
בשורות טובות!
אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
