בחיוך ובמציאה מתמדת :)

אז פגשתי את עידית בדיוק לפני שבוע, באירוע לחברה משותפת. אחרי מלא עדכונים אישיים ודברים שלא כותבים כאן התחלנו לדבר על הבלוגיספרה, על בלוגרים, עלינו כבלוגריות.

ליהגתי כמובן על כמה שאני אוהבת בלוגים, וכמובן שגם היא עד שהגענו לנקודה המבאסת: הרבה אנשים כבר לא כותבים, או כותבים מעט.

הרבה אנשים גם לא זוכים להכרה שלהם כי לרוב עד שכותבים הקוראים מאוכזבים ולא נכנסים- מה שגורם לכך שגם בלוגרים ממש "חשובים" לעולם הבלוגיספרי נעלמים ולא באים תחתם יורשים ראויים, או שמפאת חוסר שיטוט ועיון אני (באופן אישי) לא נתקלת.

עידית טוענת שהעיקר תלוי בכמה אנשים ספציפיים שאילו יחזרו ישנו את המפה, אני לא מסכימה. אני מאמינה שצריך להסתדר עם מה שיש. ואם כרגע מה שיש זה שנים וחצי כותבים (אני יודעת? בטח אני ועידית ביחד זה חצי, ועוד כמה אנשים שמידי פעם מוציאים תחת ידם פוסט מרכיבים את כל השני בלוגרים הנותרים, ועוד יש עודף.).

אני אומרת שבוודאות אפשר לעשות ולפעול בעד העניין הזה.

מה אתם אומרים?
אני ממש בעד רנסנס- אני לא יודעת אם אפשר לחזור לתקופה שהיתה פה לפני שבע ושמונה שנים- תקופת יצירה מדהימה שהיוותה גם רשת חברתית בועטת ונושמת עוד לפני שכולנו הכרנו את המונח. אני לא הייתי יותר מידי פעילה אז, וזה חבל לי. אני לפעמים נזכרת באיזה פוסט שקראתי מזמן וזה מחזיר אותי אחורה, כמו ספר שמחד עוזר לך להתבגר (ולפעמים גם להתגבר) ומאידך מקבע באיזה מקום את מי היית כשקראת אותו.

המון שנים, כמעט עשר אצל חלקנו, שישראבלוג היווה חלק נכבד מהחיים שלנו. חבל לותר על זה.

היום שמעתי צלצול הודעה שפעם היה ה-סימן של האייסיקיו- ה"או-או" שהיה מתקבל בשהתקבלה הודעה. נזכרתי בזה בחיוך. מי עוד חושב בכלל על אייסיקיו, כשיש היום פייסבוק וטויטר וכו' וכו'?

האייסיקיו נעלם כי באו במקומו תחליפים- הצ'ט של הפייסבוק (למרות שלדעתי הוא שנמוך לעומת מה שזכור לי מהאייסיקיו), הטויטר והיכולת להעביר מסרים על המון דברים בתמצות התמצוטים. לעומתו, אני לא רואה מקום לבלוג להיעלם. שום דבר לא משתווה לבלוג, ליכולת לכתוב וליכולת של אחרים להגיב, לשמוח ולהיות איתך בלי הציפיה לקבל על התגובה "לייק". להגיב גם בלי להיות החבר הכי טוב, היכולת לקבל תגובה מאנשים שאוהבים אותך כי אתה שם, ואתה כותב, ולא כי הם מכירים אותך ורוצים להיות נחמדים.

וכמובן, מה שהכי חשוב (לי לפחות, כמו שכבר הסתפקתי לכתוב) זו היכולת לכתוב בלי לדעת שכולם מכירים אותך, היכולת להיות אנונימי כפי רצונך ועם זאת גלוי לחלוטין.

אז מה אתם אומרים?
אמנם פספסתי את כל הקטע התיאורטי של הרנסנס וכו', אבל כתבתי מה שחשוב לי באמת.

יאללה, זזתי לשעור.

אני.