בחיוך ובמציאה מתמדת :)

חן ישראל קלינמן כותב ככה בספרו החדש, ילידית של הקיים, בפרק הראשון סעיף ו':

"ביסודיותנו, כולנו מוכשרים לראות מתחילה ועד סוף. אלא שכל אחד הוסך במעטה זה או אחר, ויש שרואים עד כאן ויש שנוכחים עד כאן, ויש שנותרו מוכשרים לכך ויש שהותרו לאחרת. כל עצמיות לפי נסיבותיה. אבל בשורש הנסיבות של כל עצמיות ניצבת שייכותה המהותנית, איו שייכות משפחתית, נטילת חלק באיכות המתגלה מבעד, שורשים שונים ממקור אחד."
(חן ישראל קלינמן, ילידית של הקיים: מנשרים, הוצאת עמדה ה'תשע"ב, עמ' 12.)

וזה החזיר אותי למורה נבוכים:

"ולא תחשוב שה'סודות' העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו. לא כן! אבל פעם יוצץ לנו האמת, עד שנחשבנו יום, ואחר כך יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנחשוב בליל חשוך, קרוב למה שהיינו תחילה, ונהיה כמי שיברוק עליו הברק פעם אחר פעם- והוא בליל חזק החושך.

והנה יש ממנו מי שיברוק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד כאילו הוא באור תדיר ולא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאין, אשר נאמר לו "ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה' כ"ח), ונאמר בו "כי קרן עור פניו" וכו' (שמות ל"ד כ"ט). ויש מי שיהיה לו בין ברק לברק הפרש רב, והיא מדרגת רוב הנביאים. ומי מהם שיברוק לו פעם אחת בלילו כולו והיא מדרגת מי שנאמר בהם: "ויתנבאו ולא יספו" (במדבר י"א כ"ה). ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים."

( רבי משה בן מימון, מורה נבוכים, ליקט פירש והוסיף מבוא: יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק תשכ"ח, עמ' 38-37.)

ההשוואה מעניינת: בעוד שהרמב"ם מציג את המציאות האפלה ובה אנו נזקקים להארה חיצונית- על ידי ברק, על ידי גשם או אפילו בהשתקפות בחפצים דוממים (בהמשך הקטע) , קלינמן טוען את ההפך: המציאות כולה מוארת אך יש המסתירים אותה מעינינו. זה מזכיר קצת את המדרשים על האור הגנוז המתבטאים בבראשית רבה ובשמות רבה, ומאחר ואין לי כאן את המדרשים עצמם הנה הגרסה המשופרת של ספר האגדה:

"" וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל" (בראשית א' ד')- אמר ר' אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש-ברוך-הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם.
ולמי גנזו? לצדיקים לעציד לבוא. משל למלך שהיתה לו מנה יפה והפרישה לבנו. והיכן גנזו? בגן עדן."

( ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, דביר תשי"ז, עמ' ח')

האנשים הם אלו שלא ראויים להארה, ומהם היא מוסתרת, וכל אחד- כפי רמתו. מעניין.

בהמשך קלינמן עובר לעניין אחר, אבל מעניין אם הוא חוזר לכך מאוחר יותר: האם האדם כלוא ברמתו המוארת יותר או פחות? האם האור שלנו הוא קבוע?
הרבה מחשבות יכולות לבוא כאן: האם האדם יכול לשדרג את רמתו הרוחנית, המוארת יותר או פחות?

אני אישית חושבת שכן, אני חושבת שככל שאדם, לדוגמא, קורא ומכיר ויודע הוא מגדיל את המרחק שהאור שלו יכול אליו להגיע, אבל מאת ה' זו כמות ההארה. ה' הוא הנותן לנו את היכולות לתפוס את המציאות חזק או חלש יותר, כך או אחרת.

שנזכה להארה מקסימלית, כפי חפצנו ויכולותינו בטוב.

(איכשהו סיימתי את זה קצת כבד, אבל ממש מעניין אותי לדעת מה אחרים חושבים.)