אבל אני יום אחד, בקרוב, אנשום בנחת.
ואדע שהצלחתי, שוב, לעשות את אחד מהדברים שאני הכי מתקשה בהם, ולא אוהבת לעשות, וכל פעם מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה.
ואני אדע שאני לא עובדת על עצמי, ושהתגברתי באמת.
אני אוכל להיות גאה בעצמי באיזה חיוך מהול בכאב, באיזו תפיסת עולם שלמה, ואדע שזה באמת מאחוריי.
אני אדע שעשיתי את זה. שוב. לשמחתי-צערי.
כל פעם מחדש זה קורה לי- והדבר המשמח/עצוב הוא שלאט לאט אני מגלה שאני נהיית מודעת לזה, עולה על זה קודם. מתגברת? אני יודעת? רק ה' יודע.
וזה כל פעם לוקח זמן.
אתם יודעים ממה אני מפחדת?
שיום אחד אני לא ארגיש את זה באמת. שיום אחד זה יהיה מאחוריי, שיום אחד אני לא ארגיש את זה. אני לא ארגיש.
פחד אלוהים.
ועכשיו, רק עכשיו הבנתי את מה שלא הבנתי בחודש וחצי האלה, שהיו קשים מנשוא (הרבה סיבות, ורציתי לכתוב ועוד אכתוב, בע"ה).
שאני עדיין שם, שאני עדיין באותו המקום.
וזה נורא עצוב. עצוב לי.
זה מעצבן שאומרים את הקלישאות על הזמן. הן נכונות ומחיר יקר לצידן- הזמן שבינתיים עבר, והוא עובר לכיוון אחד, הממזר.
(אני חוסכת מכם דוגמאות משירת חול ערבית וסומכת עליכם שתסמכו עליי. ויש גם מאמר בנושא, שפעם צילמתי לי כדי לקרוא ואני לא זוכרת אם עשיתי את זה. אוף, אני כזו סטודנטית גרועה לפעמים)
אני כל כך מצטערת, שבמוצאי שבת כזאת אני נופלת עליכם עם פוסט כל כך עצוב ודכאוני.
מצטערת.
אולי גם אני צריכה להפסיק לעשות שטויות ולהכריח את עצמי לחשוב רק על המחקר- אני חושבת שגם המנחה שלי יחשוב שזה רעיון טוב.
סתם שתדעו שיש לי איזה שני פוסטים בקנה (האמת שאחד עצוב ממש, לצערי, אבל מאחר וכבר כתבתי את רוב מה שהתכוונתי לכתוב בו במקום אחר אני חושבת שאסתפק בתיאור קצר כלשהו, והשני ממש חמוד, ומצחיק, ומשעשע, ואפילו משמח, כי יש לו סוף טוב ב"ה:)) ואני עוד אכתוב אותם, שה' יתן לי כח, וריכוז, ושמחה.
וסתם שתדעו ששוב אני חושבת על מה לעשות עם הבלוג ואם אני רוצה למנוע מאחרים לקרוא פה, ושוקלת ברצינות לפתוח חדש עם קוראים ישנים (אם תרצו כמובן) כדי שאוכל לכתוב בשטף, אם בכלל אני מסוגלת לעשות את זה (עוד סוגייה שיכולה למלא פוסט).
בברכת יברכנו ה' בכל טוב, שמחה, הצלחה, כוחות וטוב,
אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
