לא אכפת לי, אבל דבר אחד ממש בלתי נסבל: אל תתאכזבו לשמוע שעוד לא הגשתי את התזה.
(לא אתם, כן? אנשים אחרים)
נו באמת! זה לוקח זמן, ואני עושה דברים, לא יושבת מול הפייסבוק ומחכה שהתזה תכתוב את עצמה!
אני לא מבינה - אסור לי לשבת על זה עוד קצת זמן? הכל חייב להיות מהר-מהר-מהר?
סה"כ הגשתי הצעת מחקר לפני חצי שנה!
מילא, אתם מאוכזבים ממני? אל תראו לי את זה!
אל תשאלו אותי כמה פרקים כבר כתבתי ותיאנחו כי זה נראה לכם לא מספיק, אל תגששו לשאול למה אני לא רשומה השנה לאוניברסיטה ולמה לא ביקשתי להגיש עבודה באיחור, אל תיכנסו לי לכיס ותגידו לי ש"אוי, את תצטרכי לשלם שכר לימוד" ו"אוי, חשבתי שאת בשלב הרבה יותר מתקדם מזה".
תעזבו אותי, בחייאת.
אתם סתם עושים לי רע וסתם תגרמו לזה שאני לא אפגוש אתכם.
זה רעיון גרוע לפתוח כל שיחת טלפון איתי ב"הגשת את התזה?", באמת.
לא נמאס לאנשים?
אני באמת לא מבינה אנשים. באמת-באמת.
אולי כי אני כ"כ כ"כ לא כזאת. אני מסוגלת לשאול פעם אחת וזהו. לא להתעדכן יותר, עד שמשהו מתקדם ואני שומעת על זה.
אני לא מבינה אנשים שמנסים באובססיביות לגשש ולשאול ולהציק.
בחייאת, תנו לנשום! אל תשאלו אותי "מה יש לך לעשות באוניברסיטה? לא סיימת פה?", אל תציקו יותר מידי.
זכותי לחקור, זכותי שזה יקח לי זמן.
ולא, גם תואר במדעי הרוח לא כותב את עצמו, ולא, ספרות זה לא קל ולא מקבלים את התואר על האזנה חופשית.
אתם יודעים מה?
מילא אם האנשים האלה^^^ היו אנשים שקרובים אליי, היו אנשים שכיף לי לבלות איתם סתם, אבל לא! סתם אנשים.
אני לא מבינה איזו זכות יש לאנשים להתאכזב ממני, כשהם לא ההורים שלי ולא המנחה שלי.
בכלל, אני לא בדיוק הראשונה שלא סיימה תואר בשנתיים על השעון - וזה לא מפריע לי. יש לי עוד דברים לעשות במקביל, תהליכים לעבור, חיים לחיות. אל תעשו לי חשבונות.
נקודה לחיוב:
היי, לא הגשתי תזה, אבל סוף-סוף כתבתי פוסט! אני ממש גאה בעצמי!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
