שזה הולך ונהיה קשה מיום ליום, מרגע לרגע.
להתחיל לגולל חיים שלמים, לספר ולהסביר ולתרץ ולנסות להרשים, ולזייף עניין מיוחד בחיים שהם לא שלך ואולי לא תהיי חלק מהם לעולם החל מעוד ארבעים וחמש דקות, ארבעים וארבע דקות, ארבעים ושלוש דקות...
סליחה, נראה שריחפתי, מה אמרת?
והוא מספר קצת על הלימודים שלו, על העבודה שלו, על המושלמות האצורה בחיים שלו, שלמות שבוודאי בעוד שמונה דייטים, אם יבואו, תתברר כשבירה ופריכה כמו החיים עצמם, ושואל.
ואת מספרת מי את, מה את עושה פה, איך הגעת לכסא הזה, מולו, בבית קפה העיר הולדתך, עם בקבוק שמן זית על השולחן ונר המחשב את קיצו לאחור. אילו תארים צברת, במה את יכולה להתהדר, מה סיימת ומה את מתחילה ואיך וכמה.
והקפה מגיע והוא מר וחזק, מנסה לחפות על חמש-עשרה שנות ערות שמתוכן חמש לפחות בנסיעה. והוא מסתיים מהר מידי, מחפה על שתיקה מרירה כמעט כמותו, ובסיומו את מבליעה לגימות קטנטנות, נמשכות, מתוקות מידי, מתוקות עד בחילה, הגורמות לשלם את מחיר אי-הערבוב ברושם אחרוני.
מררת פגישתנו היא זו, מרה מידי ומתוקה מידי ובכל אופן לא מאוזנת, לא נעימה.
היה אולי קל יותר להחליט שמתחתנים ואז להכיר, את אומרת לעצמך. לכרות ברית. להתחתן בשידוך. להתחתן בגיל שמונה-עשרה או תשע-עשרה, ולנווט את התנועה תוך כדי תנועה. אולי צריך איזה קונספט כזה, שידוך באבחה. אבל המחשבה מובילה אותי לזוג אחר שניתך באבחה על גבי המזבח.
וזו המורכבות הזו, שבאה והופכת את הפאזל הזוגי לנכון יותר ומתאים יותר, פחות טכני אולי, אבל הרבה יותר קשה להרכבה.
******************
חשבתי קצת לפני שפרסמתי את הפוסט. גם עכשיו אני לא שלמה עם פרסומו, אבל נראה לי שיש לו מקום, איכשהו, בדברי הימים של הבלוג הזה.
אני לא אוהבת לכתוב על זה, ולצערי גם ברוב הפעמים (למעט הפוסט האחרון, ואני כל-כך מודה לכם על זה) לא זוכה בתגובות שמאפשרות לי להרגיש שהשיתוף הזה היה משתלם.
אני כן רוצה לחזור ולכתוב פה, רוצה לחזור, אבל נראה כאילו אני פחות מאפשרת לעצמי לתת לזה מקום.
מה גם שהסגנון הקצרני הזה שלי תמיד גורם לי להרגיש שלא בנח.
בתקווה שנשתמע בקרוב. בשמחות. בכתיבה על אירועים משמחים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
