בחיוך ובמציאה מתמדת :)

(הפוסט הזה נכתב בשני חלקים: חלק ראשון נכתב ביום ראשון/שני השבוע בשעת לילה מאוחרת מאוד, והמשכו- ביום חמישי שבו אני מפרסמת את הפוסט. בע"ה. בחרתי לפרסם את שני החלקים יחד כי זה נראה לי קשור וכי יש רעיון שרציתי לסיים וזה טיפשי לפרסם את זה בחלקים רק בשם קדושת הכרונולוגיה. ועכשיו לחשוב שיהיו אנשים שיחפשו בגוגל "קדושת הכרונולוגיה" ויגיעו לכאן.)

הופתעתי לראות שכתבתי כאן רק בחודש שעבר על הצורך המעיק הזה, החוקר כליות, להתחדש, להחליף מצעים מטאפוריים. מעניין, כי זו לא התחושה שיש לי עכשיו. או שיש לי אבל היא כבר עטופה בשכבות של מצעים מיום האתמול. (משבוע שעבר אולי? טוב נזרום עם הדימוי)

ועכשיו קצת כבד לי, ונמאס לי קצת.

ראיתי מקודם פרסומת לקסטרו שאומרת "זה לא קל להיות ילד". זה נכון, כמובן, כי לכל גיל(ולכל אחד כנראה) יש את הקשיים שלו, אבל ת,כלס, הקשיים של הילדים הם די... קיקיוניים. אני רואה תלמידים שלי שרוצים להיות בסמארטפון כל היום - ואוו, באמת לא קל להיות ילד כשאשכרה אתה צריך לבלות את שנות ההתבגרות שלך בללמוד ולא סתם לשבור עוד שיא בfun run (שזה היה ההיילייט כששאלתי פעם אחרונה. או זה או AA. שזה לא אלכוהוליסטים אנונימיים אלא משחק שזו אתה מנסה לתקוע סיכות תפירה בתוך כרית קטנה שמסתובבת בלי לתקוע אותן אחת על השניה. המשחק כ"כ פופולרי שיש גם UU ו-FF וככל הנראה גם כל שילוב אחר של אותיות לועזיות.)

אבל נראה לי שעדיין יותר לא קל להיות המורה של הילדים האלה, שאיכשהו בטוחים שאני חיה כדי לאמלל אותם ולגרום לזה שהם ילמדו ויוציאו בגרות. לקנוניה כמובן משתייכים באופן שווה ההורים שלהם, משרד החינוך, הנהלת בית הספר, המנקה והשומר. זו חתיכת קונספירציה מטורפת.* כחלק מהעניין אני כמובן שמחה לבוא לבית הספר, כי זה המקום שבו אני עושה את מה שהכי כיף לי לעשות - לא ללמד,חלילה, אלא לגרום לתלמידים לא לעשות דברים שהם אוהבים.

בשבוע שעבר הם שאלו אותי אם יש לי נושאי שיחה שהם לא הם. "נניח שאת יוצאת לטייל עם המנהלת. על מה יש לך לדבר חוץ מאיתנו?" שאל אותי תלמיד שיד לזקק ולנסח את מה שהציק להם כנראה יותר מכל - כמות הריכולים שמתרחשת מאחרי גבם. ונרגע רק כשאמרתי לו שיש. בטח שיש. "יש גם לנו חיים שלא קשורים לבית הספר". וואלה.

ואם בחיים שמחוץ לבית הספר עסקינן - אז בינתיים הכל בסדר, חוץ ממה שעוד לא בסדר במאת האחוזים.

אני מוצאת את עצמי במצבים שבהם אני אומרת לעצמי שאני צריכה  להחליט לאן אני הולכת ואיך אני מגיעה לשם. מה אני עושה ואיך. ואני לא יודעת איך לעשות את זה. והימים חולפים ואז אתה מבין שאתה ממש צריך להחליט כי בלי להחליט שום דבר לא באמת יקרה. ובינתיים בחלק מהחזיתות שום דבר לא קורה. ולפעמים אתה חושב על מה ריאלי לרצות ומה לא. זה מן שלב כזה שבו הכל תלוי בך - זה כבר לא לסיים עוד תואר, לעשות עוד קורס, לסיים את זה או את שם, זה כבר תלוי בי. במה אני מחליטה שחשוב לי ואיך אני מבצעת את זה. בלי דד-ליינים חיצוניים, בלי דרישות מגבוה,רק מוטיבציה. שבינתיים קצת ישְנה (או אולי לא מאווררת, אם נמשיך את דימוי כלי המיטה ממקודם והפעם נבחר בשמיכה).

איך אומרים שאמר פעם מישהו חשוב? "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות" - העניין הוא שזה לא סתם "קורה לך" - גם בדברים האלה יש בחירה, ויש דרך שעשית אותה והגעת אליה איכשהו. ואיך עושים שה"כדרך-אגב" יהיה מעניין לפחות כמו התוכניות? ואיך גורים לתוכניות לקרום עור וגידים? ואיך יודעים שהתוכניות נכונות? הרבה שאלות.

עד כאן (כולל הערת השוליים) מה שנכתב בתחילת השבוע. מכאן - הכל חדש מהניילונים :)

אם להתחבר לעניין התכנונים הזה שמציק לי לאחרונה, בעיקר בגלל הצורך הזה, המאה העשרים-ואחתי להספיק, להצליח, להתקדם, לעשות, להצליח. מצד שני, אחת התלמידות שלי שרבה השבוע עם מישהי אחרת ניסתה להראות לה שכל העתיד הוא לא ידוע והכל תלוי בה'.** מה שהכי מצחיק, זה שהיא עשתה את זה במה שהכי בוער להם כרגע - (ולמי לא, תמיד?) - מערכות יחסים.

תלמידה א', בצעקות: "מה את יודעת מה יהיה מחר?"

(פאוזה דרמטית)

"כלום את לא יודעת. את יודעת עם מי תתחתני? יש מצב שתתחתני עם יוסף!"

תלמידה ב', קוטעת אותה: "חס וחלילה. איך את מדברת!"

(תלמידה ב' ויוסף רבו באותו היום. היום הם כבר הספיקו להשלים:))

תלמידה א', חזק יותר: "מה, את יודעת במי תתאהבי מחר? אין לך מושג? יאללה, את מתאהבת בו וזהו, נגמר הסיפור. אתם מתחתנים."

(פאוזה להגברת הרושם)

תלמידה א': "זהו, כלום אנחנו לא יודעים. האדם מתכנן תכנונים ואלוהים מצחקק צחקוקים".

אז זה הצד השני. לתכנן תוכניות שנים קדימה זה פחות רלוונטי. נניח, בתחילת שנה כתבתי לו"ז להוראה לקראת הבגרות. האם התלמידים, אני וההנהלה עמדנו בו? לא, מכל מיני סיבות. מאידך, העובדה שהוא קיים כן משמעותית לחיים שלי ולהוראה שלי, אפילו למוטיבציה, אפילו בשביל לדעת לאן רציתי להגיע, ולאן אני אגיע, עם קצת עזרה מתלמידי:)

מצד שני, לבגרות יש תאריך, ולתוכניות אחרות אין כל-כך דד-ליין שלא אני מניחה. מה שמחזיר אותי למה שכבר כתבתי. אני מניחה שבגלל זה פרוייקטים כמו "100 ימים של תודה" או "400 ימים של משימה", ובעולם התורני: הדף היומי, התנ"ך השנתי, הרמב"ם היומי, ואפילו פרוייקט 929, עובדים טוב. הם עובדים טוב על הרצון שלנו לעמוד בדד-ליינים, או לפחות לנסות לעמוד בהם.

טוב נו, חפרתי מספיק בשביל כל התקופה שלא כתבתי בה. מקווה לכתוב מעכשיו יותר.

שיהיו בשורות טובות:)

* כתבתי פעם כמה אני אוהבת תיאוריות קונספירציה? אני חושבת שיש בהן משהו ממכר. ומלחיץ. עיקר הבעייתיות מתחילה כשיש היגיון בשיגעון. זה מה שהופך את הקונספירציה מתיאוריה אלטרנטיבית למציאות מקבילה ולכו-תדעו מה נכון. זה התעודד אצלי השבוע בעקבות הטור של קוטנר (בישראל היום כמדומני. ואם לא שם אז במעריב-סופהשבוע) על פרשיית פול מקרטני. וזה מלחיץ אותי ומלהיב אותי בו זמנית, אז אניח לזה כרגע.

** האהבה של חלק מהתלמידות שלי והאמונה בבורא עולם לפעמים מרגשת אותי. הן כל-כך טהורות באמונה שלהן, במחשבות שלהן, בתפיסה שלהן את התערבות האל במציאות ולפעמים זה עושה לי טוב לשמוע אותן מספרות ומשיחות לתומן (תרתי משמע).

בשורות טובות:)