בחיוך ובמציאה מתמדת :)

לא ייאמן.

דווקא כשאתה מרגיש חזק אתה מבין כמה אתה לא. כמו מה שאומרים על אנשים שלא לומדים כלום - הם תמיד יחשבו שהם יודעים הכל.

ומי שלומד כל הזמן מכיר בחסרונותיו ובידיעתו המצומצמת.

פתאום נזכרתי בג', שאלוהים יודע שלא חשבתי עליו כשפתחתי את הבלוג כדי לכתוב - דיברנו על זה אז, בדייט האחרון שלנו, על השאיפה לידע וההכרה בהדיוטיות.

ודווקא עכשיו אני מרגישה שאני לא מסוגלת. הפחד פשוט משתלט ואני מרגישה שאני לא עומדת הזה. נסוגה אחורה, ככל הנראה, ממה שרציתי וחשבתי והחלטתי ולרגע שמחתי בו, ועכשיו אני יודעת ככל הנראה שאלך בו צעד אחד גדול אחורה ואתן להזדמנות הזו לעבור על פניי.

נראה לי שאני מציגה את זה כאילו משהו ממש גדול אובד פה. אולי זו האמת ואני רק מנסה לחשוב על זה כאילו זה משהו טריוויאלי, שאין בו צורך להאחז חזק.

לפעמים אומרים שהטקסטים חכמים יותר מהכותבים שלהם - אני יודעת שאני כותבת עכשיו בלי לחשוב יותר מדי, בלי לנסח, בלי להתכוונן על כל מילה שתביא לרגש מזוקק, למשמעות מסויימת, לעניין נכון ושלם.

אני כותבת מתוך פחד ומתוך אכזבה. אכזבה על האופי שלי, זה שהולך לפעמים אחורה, במקום ללכת עוד הרבה צעדים קדימה - אבל מצד שני אני אומרת לעצמי שיש סיכוי שזה טוב. הרי אני מרגישה שאני לא מסוגלת עכשיו, אז למה, לְמה?

אני מרגישה מוצפת, ואני לא יודעת אם זה בצדק. אני יודעת שזה לא בצדק.

כל ערב אני נזכרת בכל מיני דברים שרציתי לעשות היום בשעות היום - כל מיני מקומות שהייתי צריכה להתקשר אליהם, דברים לברר וכו' שלא הספקתי. גם זה פחד?

אני מרגישה לפעמים כאילו אני נעה מדד-ליין אחד לשני, ויש שני סוגי דד-ליינים: הסוג האחד הוא זה שאני מניחה לעצמי, והסוג השני הוא זה שאחרים מניחים לי.

הדד-ליינים מתחלקים גם לעוד שני סוגים, שלא חופפים לסוגים הקודמים: אלו שתלויים רק בי, ואלו שתלויים בי ובעוד אנשים אחרים.

עכשיו, בעקרון, אני מתמודדת די טוב עם דד-ליינים, משני הסוגים לעיל, לרוב: את רוב הסמינריונים שלי עשיתי בדד-ליין, אפילו את התזה.

הבעיה היא כשיש דד-ליין שהוא לא "אמיתי" - כאילו, לפני איזה שלושה חודשים הקצבתי לעצמי שלושה חודשים לשפר את האנגלית שלי באופן משמעותי, וללמוד עוד שפה ברמה בסיסית.

עכשיו, זה לא שקבעתי לי נסיעה ללונדון בסוף שלושת החודשים האלו, כן? וזה לא שאני וסעת לאיזו נסיעת עבודה או כנס או משהו שאניצריכה בשבילו צרפתית או ספרדית או איטלקית, אז זהנדחה ונדחה - ואיכשהו הנה אני עכשיו, שלושה חודשים אחרי, עם אנגלית באותה רמה ובלי עוד שפה.

אבל דד-ליינים שלא תלויים רק בי? אופרה אחרת לגמרי: למשל, אני מגישה עכשיו תלמידים לאיזו בגרות שיש להם בה פרוייקט - וחלק מהם אדישים בטירוף. עכשיו, אני את שלי עשיתי, נכון? אבל לא, הפרוייקטים לא באמת מוכנים - אז אני מרגישה סוג של חוסר אונים.

ואולי בגלל זה אני בתחושת עומס  משמעותית כל-כך - כי אני לוקחת על עצמי אחריות ששייכת לאנשים אחרים. בעיה.

ואולי הבעיה עם חלק מהדברים בחיים שאין להם באמת דד-ליין: להתחתן, למצוא עבודה מספקת, לחיות טוב, להיות מאושרים, לשמוח.

איכשהו זה מתפספס.

אז אולי לא רק כסף מסובב את העולם אלא פחד מסובב את העולם. כסף, אהבה ופחד. ממש עולם רומנטי.

אבל עולם שאין בו פחד, אהבה, שמחה, ואפילו כאב - הוא עולם אמיתי? איכשהו כל-כך התרגלנו לדימוי של עולם קשה שקשה לנו להתחיל ולהסתכל על העולם הזה כאל מקום שחיים בו חיי שלווה ופסטורליה.

מדברים על זה הרבה בהקשר של אחוזי התאבדויות גבוהים במדינות סקנדינביה. די משעמם שם, אז איפה הם מרגישים חיים?

אבל התחושות האלה לא תמיד קלות, זה לא פשוט להרגיש את החיים שלך לוחצים אותך, להרגיש את הפחד הזה ולדעת שהפעם הוא יצטרך לנצח.

רק הפעם, בע"ה.

או שאני לא יודעת ובכל זאת עושה את זה. הכל קצת מתבלבל לי כרגע.

בכל מקרה, אני שולחת לפני שאגרור את הפוסט לטיוטות והוא לעולם לא ייראה אור.

אני מקווה שישראבלוג ימשיך להיות באוויר, חבל לי יהיה לעבור למקום אחר, אבל לצערי העתיד כאן לא ברור.

אולי צריך לפנות איזה שעתיים בלו"ז ולגבות אותו כמו שצריך.

בשורות טובות בע"ה :) והחלטות טובות בע"ה :)

אני.