בחיוך ובמציאה מתמדת :)

כפי שאמר מורנו ורבנו עברי לידר, כנראה שיש משהו בתחתית שמגרד לך את הנפש מבפנים ומוציא את הכתיבה. מה מעניין אותנו כשאנחנו שמחים? לרוב אין לזה מילים, לרוב אין לזה תוכן. לצד השני של החיים (שהוא הרבה יותר רחב מ"אושר" צר ממדים) יש מנעד רחב ומשמח של תחושות - מעצב קל, ועד דכדוך ועד פחד וכעס ואכזבה (היא גדועה, האכזבה). כשחושבים על זה, אפילו מבחינה פסיכולוגית מי שהביי הוא ב"היפומאניה" - שזה, אם הבנתי נכון, הדרגה השמחה שהיא כנראה מה שמרגישים בהתאהבות נעימה, ולכעס ולעצב יש אינסוף הגדרות.

אז עכשיו, כפי שניתן להבין, אני ביום כזה לא משהו, שהתחיל מאתמול בערב, והמשיך עד לעכשיו. משהו כמו 24 שעות שלתחושה מעורפלת של חוסר נעימות. הכנתי אתמול עד שתיים וחצי בלילה עוגה ועוגיות לאספת המורים היום. התעוררתי טיפה יותר מאוחר משרציתי כי לא הצלחתי להרדם עד חמש. עד חמש! אתם קולטים את התסכול?

היום היה נחמד ומעניין ומעייף וקצת חסר תועלת באספה, אבל קיבלתי מחמאות על האוכל, שזה הכי כיף :)

(בת טיפוסית, נכון? אבל זה משמח אותי אז מה אכפת לי אם זה אופייני לי כבת או כאדם או כחובבת צבע ירוק.)

ואם כבר מדברים על ירוק, יומן המורה השנה הוא בצבע ירוק מושלם! מושלם!

ואם כבר מדברים על יומנים, אז חיפשתי איזו אפליקציה טובה למערכת שעות - שאזכור איפה אני בכל שעה וכו', ובסוף מחקתי את כולן. תחושה של חוסר נחת אפפה אותי כשהורדתי אותן אליי לפלאפון, מורידה, מנסה ומוחקת, כאילו לא היה לי מספיק נעים לדעת שהן שם.

אני מרגישה לחוצה, ועמוסה ומותשת. כאילו אני בסוף השנה ולא יומיים לפני תחילתה. ואולי דווקא הידיעה לקראת מה אני הולכת היא שמפחידה אותי. איכשהו בשנה שעברה הכל היה יותר תמים, יותר אמורפי ולכן היה הרבה יותר רך ושמח. אור השמש לפעמים לא רק מחטא אלא גם מסמא, מבעית, מראה את הצללים הארוכים יותר של המציאות, שלא בהכרח מציגים מציאות נכוחה.

בקיצור, אני זזה.

אדברה וירווח-לי - אכן, רווח לי. המועקה קצת חלפה, התחושה קצת יותר מתקבלת על הדעת והלב, ובע"ה - אפתח שפתיי ואענה. שתהא זו שנה של שמחה, נחת, בריאות, אושר, עושר, שמחות, בריאות וטוב. ה' יעזור מאוד ויהיה ממשממשממש טוב המון הצלחה בכל מעשי ידיינו, שמחה והצלחה ונחת ואושר וכל התגשמות משאלות הלב לטובה. שיהיו לי הרבה רגעי שמחה ואכתוב בהן. אדע למולל את האושר בטוב ובשמחה ובנחת אמיתית. אמן.