פעם ישבנו בחדר מחשבים. אני ושתי תלמידות מקסימות שהיו אז בי"ב ועכשיו הן כבר אחרי התיכון ועוד שנייה מתגייסות, ואני דיברתי איתם על איזה בחור שעזב אותי וכמה שאני מבואסת.
ודיברנו על שירי אהבה שיש ברשת ועל כל מיני דברים ואז פתאום אחת מהן אמרה שבעצם בכלל לא רואים עליי.
ואני דווקא ידעתי שאני לגמרי מפורקת מבפנים, וברנטגן של הנשמה ניתן לזהות את הקרעים.
חשבתי שזה מוזר והיא המשיכה ואמרה שאני תמיד מגיעה שמחה ומחייכת, ותמיד עם אנרגיות ותמיד מדרבנת ובעצם זה לא נראה שאני אף פעם עצובה או שפגעו בי והכל תמיד נראה ממש טוב אצלי. הכל ממש טוב.
ואני זוכרת פתאום את המדריכה שלי בבני עקיבא (כמה שזה ישן, וכמה בכלל היא הדריכה אותי, הקנתה לי דרך, ולא סתם נקראה בשם הזה?) שפעם אמרה לי שזה נורא מוזר לה שאני עונה לשאלה 'מה נשמע?' 'תודה לאל' ולא 'ברוך ה''. וכמה זה מוזר לומר באמת תודה ולא סתם לציין את עובדת האל ברוך. ועד היום זה לא ברור לי למה זה כ"כ הפריע. אבל אולי באמת בגלל החיוך.
בגלל החיוך שמסוגל לא לרדת לי מהפנים גם כשבחור נפרד ממני פנים-מול-פנים, אם להזכר באותו האידיוט שהתעקש להפגש איתי כדי להפרד ממני פנים מול פנים, ולשקר לי פנים מול פנים. אבל העיקר שהוא בייניש צדיק. אף אחד לא יודע כמה אתה שקרן או נבל כשהציציות בחוץ, מפיצות צדיקות ואמת לכל עבר.
חשבתי כמה שהחיוך הזה מגן עליי, וכמה שהוא חוסם אותי מאנשים אחרים, שחושבים אולי כמו התלמידה הזאת שאני חסינה, ואולי לא אבין את הפכים הקטנים של הרגש. אולי לא אדע לכוון את כנור הלב למנגינה המדוייקת שלו, אולי לא אוכל להיות במקומות שזה נראה שלא הייתי בהם.
אז סתם נזכרתי, ואמרתי שאכתוב, ואולי גם קצת דמעתי תוך כדי ונזכרתי בעוד דברים שהעדפתי להשאיר לא כתובים.
והכל נורא זוגי כאן, כי זה מאוד מעסיק אותי עכשיו. וזה משהו שאני רוצה ומייחלת ורוצה ומקווה ומתפללת ויאללה, שיהיה כבר טוב ושמח ונכון. ואמיתי. וטוב.
שנה טובה. שנה של נחת שמחה ואהבה :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
