בחיוך ובמציאה מתמדת :)

את אומרת לעצמך (כלומר אני אומרת לעצמי) למה. למה בשווא. למה כל הדבר הזה, והאם עוד יש אנשים שיודעים להרגיש, שיודעים לנשום את הרגש, שיודעים לחבק, שיודעים להיות שם. ולפעמים, כלומר לרוב כששואלים את זה אני עונה לעצמי שכנראה לא, וזה קל, כי אני תמיד שואלת את עצמי את זה שאני מאוכזבת, כשאני מרגישה שקרס מטאפורי ננע בבשר ולא מרפה, וכשהוא מתחיל תזוזה זה בכיוון הלא נכון והבשר נקרע לאט לאט, עוזב אבל משאיר סימן מכאיב, סימן שיישאר, סימן שתמיד יזכיר לי את הכאב, את העולם שהייתי בו, את המציאות המבאסת שהרגשתי מתישהו.

ונניח עכשיו, כשפתאום הכאב הזה מגיע ואין מה לעשות חוץ מלבכות אותו החוצה ולכתוב אותו החוצה עד שלא יישאר שם שום דבר, שהכל ירגיש בדיוק במקום שלו ותהיה תקווה שתצוץ אחרי שכל הכעס והאכזבה יישטפו החוצה, שפתאום ארגיש לרגע אחד שוב אני, שאבין שהכל אחריי ואפשר להמשיך הלאה.

ועכשיו, כשאני כותבת אני חושבת שבכלל מה כבר קרה. אז כתבת משהו ומישהו לא ענה לך, ובטח לא חיבב, ובטח לא אהב.

כן, הוא לא אהב.

למה (בקמץ) זה כאב לך, הרי את כל זה ידעת מראש ויכלת לשרטט על מפת הכאב את המקומות החשופים עדיין, את המקומות שרק מישהו אחר יוכל לכסות באהבה, ובטח לא הוא, ובכל זאת חזרת וכתבת ונשמת וחשבת שמישהו יוקיר אותך על זה, שהמחשבות שלך שוות תגובה, אבל לא.

ונזכרת שבעצם גם בפעם האחרונה כשכתבת זה לא היה אחרת, למרות שהוא כן חיבב, אולי גם קצת אהב, אבל חיכה שבוע כדי לומר לך את זה.שבוע של חוסר וודאות אחרי הפכת את הנשמה שלך למילים עבר עד שהוא נתן לך נשימה.

ואת עוד חשבת שלבחור הזה מגיע הכל. וגם אם לא הכל אז אותך. שזה בעצם כל מה שיש לך.

ואת עוד מאמינה שיבוא אחר שכן יחבב וכן יאהב אבל בכל זאת רוצה כבר עד קצות האצבעות לראות אותו, ולחייך כמו מטומטמת ואחר כך לבכות כמו מטומטמת, כמו שאת בוכה עכשיו. ומי הוא בכלל שהוא יהיה שווה את כל הדמעות, את כל הבכיות, את כאב הלב הזה. הרי הוא כל כך הכאיב והוא, כמו שכבר כתבתי, כנראה לא זה עם הלב, עם הרגש, עם הנשימה.

ועדיין, כמו שאני לא רוצה לראות אותו (ותאמינו לי, ויתרתי על דברים כדי לוודא שזה יקרה), אני רוצה לראות אותו, כמהה להתבונן בבחור הזה שלא רוצה אותי וכל כך פגע בי. מתגעגעת (מילה מגעילה שפעם כל-כך אהבתי, ואני שונאת עכשיו בגללו.).

אני כל-כך שונאת אותו, ומתעצבנת על עצמי בגלל זה. כל-כך הייתי רוצה להיות אדישה אליו, להרגיש בנח, לתת לעצמי לנשום.

הייתי כל-כך רוצה לחשוב על עצמי בפני עצמי, לפתוח את הלב שלי.

אבל איך, בינינו? (כלומר, ביני לבין האינטרנט כולו? שיואו, אנחנו בשיא האינטימיות)

איך עושים את זה? איך פותחים את הלב? איך מאמינים מחדש, איך מנסים מחדש? איך?