זה הרגע לאהוב, זה הרגע!
זה הזמן שבו סביבך הכל פורח.
אם אתה צעיר עדיין ושיכור ולא מיין,
זוהי אשמתו של הירח -
המביט ממעל וזורח.
זוהי השעה! זוהי השעה -
אינך צריך עוד להמתין
הרי אני כל כך קרובה.
לא איני טועה - זוהי השעה
אתה יכול איתי לשבת
וללחוש את המילה המובילה
לאהבה:
זה הרגע לאהוב!
זה הרגע לאהוב זה הרגע!
זה הרגע לאהוב, זה הרגע!
האורות כבים אחד אחד הלילה.
אור בודד מאיר עדיין -
הוא האור שבעיניים.
עוד מעט אלינו מלמעלה,
יחייכו גם מלאכי שמיים.
זה הרגע לאהוב, זה הרגע!
זה הזמן, זה המקום, זו שעת החסד,
אם שעה כזאת עוברת
היא שנית אינה חוזרת....
היינו באיקאה שבוע שעבר. פתאום עלה לי דווקא השיר הזה. אני לא ממש יודעת למה.
אולי כי אני מרגישה שאמנם הייתי במקום מגוריי שבע עשר שנים אבל לא באמת אהבתי.
לא רק את המקום, את האנשים, את הסביבה, גם לא רק את האחד, שאותו לא מצאתי... .[כן נחמד לשמור על שמחה אופטימיות וחוש הומור. לא הזיק לאף אחד אי פעם, לפחות עד כמה שידוע לי...] אלא בכלל- לא מיציתי את יכולות הנתינה שלי בעיר הזו ואני הולכת ממנה כל כך בקלות, באנחת רווחה על שלא פספסתי את האוטובוס, וזהו.
יש גם את העניין של "עניי עירך קודמים" שהוא מאוד חשוב, וזה גורם לי קצת רגשות אשם, אע"פ שידוע לי לפחות שאני ממשיכה בפעילות שלי בעיר, כרגע. קשה.
התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה לפני הרבה זמן. דבר רדף דבר והוא נכתב עכשיו- וזה כאילו לא מתאים כי כבר נסעתי, הייתי שם- בדירה, עם הבנות. היינו שם יומיים שבמהלכן הספקנו להבין שיש יותר מידי כללים ופחות מידי דברים לעשות בדירה. [ולא, אני לא מחשיבה נקיון..] והשתעממנו קשות.
היו לנו ימי הערכות, שניים במספר. נשמע מעט? גם אני חשבתי ככה.
אם יש אנשים שמתכוונים להיות מורים אז או שתמנעו מעצמכם לקרוא את השורות הבאות או שתשאו אחריות על עצמכם. אני לא אחראית...
אנשים- זה היה פשוט- משעמם!!!! באמת, כמה שזה יכל להיות מעפן. כלומר- זה היה. לא נעים לומר אבל זה מה שהיה. מעפן.
ביום הראשון היו לנו כמה הרצאות. בשתיים הראשונות עוד שרדתי אבל בשלישית- ה', כמה נסיונות אפשר לעבור?? מילא- שלא סגרתי שירות מהר, אבל לשרוד בהרצאה הזאת היה יותר גרוע מהמיונים למשהו שהיה ממש מעפן, ועדיף שאני לא אגיד מה...
אנשים- אל תעשו את זה לעצמכם. אל תהיו מורים! תחשבו שצריך לעבור את זה כל שנה מחדש! ועוד יש כאלה מפגשים גם באמצע שנה!!!!!!!! איזה סיוט, מבטיחה לכם!
היום היה קצת יותר מעניין, דהיינו- אותו סיפור, רק שהיום המורות למדו את הלקח והביאו תעסוקה- סריגה, שיעורי בית להשלמת התואר, כתיבת דפי עבודה באנגלית... כל אחת הביאה את אשר חפץ ליבה וזה היה נורא מעניין לראות שהן באמת חכמות- מורות ילדי ישראל. לומדות מהניסיון.
היום חזרתי לעירנו הקטנה והחביבה. כלומר- לא כל כך קטנה, אולי אפילו לא ממש חביבה, אבל עיר- היא כן.
מוזר היה לנסוע הביתה פתאום. הרגשתי כאילו שנים לא הייתי בבית, אע"פ שעברו רק שלושה ימים.כן, זה מעניין.
וזהו. עכשיו אני בביתי החמים. איזה יופי:)
אה, ובדירת שירות אין אוכל! אל תרמו את עצמכם שאצלכם בדירה זה יהיה שונה, כי זה לא!
-
ועכשיו, אם תרשו לי (בעצם- הבלוג שלי, אז פשוט אל תשימו לב..) משהו סתום [עבורכם כמובן. עבורי- לא.]
כל פם שהולכת לשם חושבת- אולי.. וזה כאילו שמשהו רוצה ולא רוצה, מתנה תנאים ועוזב אותם מיד. וזה כל כך קשה כשזה לא מובן.
כל כך חבל. {או שלא?}
רק אושר!
אני:)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
