בחיוך ובמציאה מתמדת :)

כל כך הרבה זמן עבר בין הפוסט האחרון. נדמה לי כנצח.

קרה והייתי מרוכזת בעצמי מידי, לא היה לי פנאי לשבת ולכתוב לאחרים, לדבר, לספר, אולי לפרוק.

או שבעצם, תחת על העייפות ההולכת וגוברת לא היה לי פנאי לעסוק בזוטות כדוגמת אינטרנט ובלוגים.

או שגם וגם.

השבוע היה אחד הימים המעייפים ביותר שהיו אי פעם. זה התחיל ביום כיפור, המשיך בתכנון הפנינג סוכות, שגרר אחריו יומיים נטולי שינה ועמוסי פעילות, המשיך ביום מלא טירטורים בבית ספר, ונגמר בקורס פסיכומטרי עד שעה מאוחרת למדי.
דווקא ההפנינג היה מוצלח. הייתי בלחץ גדול מאוד שמא משהו ישתבש, שלא ילך לנו משהו, שלא יבואו ילדים, שילכו מהר, שעוד אלף ואחד דברים ישתבשו. אבל בסוף היה דווקא טוב למרות שהיה מעייף כהוגן. עמדתי בסביבות השעתיים על הרגליים, מכינה לילדים פרחים מנייר קרפ וחצי שיפוד, (שיובהר- הם היו אמורים לעשות את זה, אבל הם החליטו שהם לא יודעים...) ואח"כ עוד ארגנו הכל, וחזרנו לאורייתא.

אחרי שחזרתי הביתה עוד ארגנתי דברים לחג, כביסות (כי בחג לא מכבסים) וארגונים של היום הלפני אחרון.

וסוכות עבר כתמיד, אין יותר מידי מה לומר.

בכמה שבועות שלא כתבתי פ עבר עליי הרבה. הלוואי ויכולתי לכתוב הכל, לספר, לדבר, להסביר את עצמי.
אבל אני מרגישה כאילו אני לא נותנת לעצמי כאן במה מספקת. אשתדל להבא.

אנקדוטה משעשעת, לסיום:
אני יודבת עם ילדה אחת ועובגדת איתה, פתאום עוברת ידה אחרת ושואלת אותי:"רגע, אז את בת שירות?"

-"כן.."

-"גם שנה שעברה היתה לנו בת שירות..."

-"כן, נכון, כל שנה יש."

-"מה, יש לה כל כך הרבה בנות?"

-"למי?"

-"לרות..."

איזו חמודה! היא חשבה שאנחנו הבנות של רות...
אותי זה הצחיק...

חג שמח!

אני:)