בחיוך ובמציאה מתמדת :)
מצאו פנאי להיות ידידותיים- זוהי הדרך אל האושר. מצאו פנאי לחלום- בכך אתם רותמים את עגלתכם לכוכב. מצאו פנאי לאהוב ולהיות נאהבים- זוהי הזכות השמורה לאלים. מצאו פנאי לצחוק- זוהי המוסיקה של הנשמה...
|
| 7/2007
את תבכי?
את תבכי?
כך שאל אותי ילד בכיתה ב' בשבוע האחרון של הלימודים.
האמת היא, שבמהלך השנה לא הסתרתי מילדים כלום. החל משאלות כמו: "איפה את גרה?" (כיתה א') וכלה בשאלות בסגנון: "יש לך חבר???" (כיתה ד'). תמיד עניתי על השאלות בצורה ישירה וברורה, הרחבתי ונימקתי, הסברתי ופירטטתי. מה שרצו.
אבל דווקא פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, באה השאלה הזאת וערערה לי את היציב הבטוח עליו נשענתי כל השנה.
עניתי לילד את מה שעניתי (אני לא יודעת בדיוק- אני אהיה מאוד עצובה, אבל לא בטוח שאבכה),המשכתי בשגרת היום שלי, אבל השאלה הזאת נשארה איתי.
בסוף לא בכיתי. ואפילו לא הייתי נראית עצובה מידי. כמו תמיד- עסוקה עד מעבר לראש- בפרידות, סידורים אחרונים, עד שהבנתי שהיום נגמר, הילדים הלכו ויחזרו- רק בשנה הבאה.
אז היתה לי צביטה קטנה, אבל לא יותר- כי ידעתי שאראה שוב את בית ספר, בקייטנה הלימודית שסיפרתי לכם עליה.
סיפרתי לאמא על הילד הזה, ואמרתי לה שבעצם אני לא שמה לב לפרידות. אני מסתכלת על ההמשך, ורק כשאני נמצאת עמוק בתוך הדבר הבא אני מסתכלת אחורה וחושבת על הפרק שעבר לבלי שוב.
לא נראה לי שזה טוב. כלומר- אומרים שכל סוף הוא התחלה חדשה, אבל צריך גם להביט על הסוף, להבין שפרק נגמר. לא רק להגיע למקום ולהבין שסיימת פרק, ואפילו לא הסבת את תשומת לבך לזה.
ומה אתם חושבים?
איך עדיף להתייחס לפרידות, אם בכלל?
*****************************
היתה לנו מסיבת סיום של מורות. אז הלכנו להצגה "מקווה" ולארוחה.
ההצגה היתה נחמדה (זהירות ספוילר) אבל הסוף היה די מזעזע ולא נצרך לדעתי.(אחרים אמרו שהיה צורך בכך)
(לדעתי, אגב,סוף טראגי מוסיף טעם מבחינת הביקורות, ועעל כן רבות הפעמים שהוא מתווסף לללא כל צורך- העיקר שיקרה משהו ויאמרו שהמופע הוא בעל נופך נוסף... שיהיה)
ורציתי לעשות מנוי ל"בית לסין" לשנה הבאה אבל ההורים שלי לא שיתפו איתי כ"כ פעולה אז כנראה שזה לא יצא לפועל. חבל.
****************************
רק טוב:)
אני.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
