| 1/2008
 כבוד הנשיא
ורק אותי הטקסיות הזו הצחיקה?
בהיתי במרקע, הגעתי בדיוק ברגע של החיבוקים והנשיקות ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אנשים אנשים עומדים השורה ומסתכלים על אדם אחד.
אותו אדם, מתנהג כמו כולם אבל הוא יודע שהם שם בשבילו. כולם עשו את דרכם-מהצפון מהדרום ומהמרכז על מנת לקבל את פניו. כלומר, את פני ארבעת המטוסים, מאה וחמישים הפקידים, חמישה הטבחים ושתיים עשר הלימוזינות המשוריינות, ועוד ועוד.
אותו אדם עבר בין האחד לשני, מודע לגודל המעמד שהוא יצר. יודע שהוא מאחד את כל האנשים האלה יחד, [וידוע שאם הוא לא היה שם המקום היה ברמתו התרבותית שואף לאפס] לוחץ יד, את זה מנשק ולזה משחיל מילה טובה. כולם נראים מאושרים.
אידיליה.
ח'ברה, זהו! הגענו! אנחנו מדינה מתוקנת! הנשיא נחת אצלנו!
כבר שמונים ושניים יום אנחנו שובתים, אני ושכמותי.
שובתים אמרתי? התכוונתי מושבתים, כמובן. שמונים ושניים ימים.
והמדינה נוקפת אצבע? אולי נוקפת, לא אומר שיש התעלמות טוטאלית (נו טוב, היתה עד לפני שלושה שבועות, אבל למה להיות קטנוניים.) אני רק רוצה לשוות לעצמי מה היה קורה אילו היתה בעיה קטנה בהגעת בוש לארץ- משהו מינורי, איזו בעיית תקציב קטנה- לא משהו שכמה מיליונים לא יכולים לתקן.
באיזו מהירות זה היה נפתר? אל תטרחו לחשוב.
הבעיה היתה נפתרת עוד לפני שהיתה קיימת! מראש היו מוסיפים כך וכך מיליארדים על מנת שניגע בתהילה. שהנשיא יגיע.
למה להתעקש כל כך עם המרצים? אני לא יודעת אם הם צודקים או לא, לא קראתי תלושי שכר שלהם ולא נכנסתי לעובי הקורה- מודה ומתוודה, אבל מה שבטוח הוא שיש להם סיבה לכעוס. אפילו רק מצד התקציב למחקר שהולך ומדלדל!
[בתור סטודנטית בפקולטה למדעים מדוייקים העניין מטריד את מנוחתי. אבל זו כבר דעה אינטרסנטית שלי. אתם יכולים להתעלם מדעה זו כי היא סובייקטיבית לחלוטין, אבל זה לא יפתור את הבעיה, שקיימת.]
אי שם בדרום הארץ, בעיירה נידחת שאף אחד לא היה מכיר אילולא ידעה מלחמה יומיומית, אנשים חיים תחת פחד.
רק אתמול נחתו על תושבי שדרות, או יותר נכון- תודות לניסים יום-יומיים מבורא עולם- נחתו ליד תושבי שדרות 17 רקטות קסאם.
שבע-עשרה רקטות קסאם! שוו בנפשיכם את ההרגשה לשמוע אזעקה כל שלוש שעות, לרוץ באמצע הכל למרחב מוגן. לדעת שמרחק ממקום בטוח יכול להיות כותרת בעיתון של מחר. לחיות בפחד מתמיד.
מעניין אותי- למה לא לקחת את הנשיא ירום הודו לשדרות?אז מה אם מסוכן שם?
מעניין אותי מה יעשה וכיצד ירגיש הנשיא האמריקאי, שכשגם שהחל מלחמה היתה זו מלחמה מחוץ לכתלי מדינתו, שאני לא בטוחה ששמע אזעקה פעם אחת בחייו באות לסכנה ממשית לחייו, כאשר ישמע מילות אזהרה בשפה שאינה מובנת, "שָחָרַדוֹם", כשיסבירו לו באנגלית רצוצה, כזו ששמורה למצבי לחץ, לרוץ לאיזה מרחב מוגן. כשיגיע לאיזה מקלט. לא אטומי, כמו שהוא ומקורביו בכל המדינות מתהדרים בהם, אלא מקלט רגיל. כזה עם קירות לבנים וקצת קשקושים של ילדים מחוסרי דפים.
שפתאום הוא יבין ששם מעבר לקשת זה לא כאן, מתחת לשמיים הכחולים והיפים.
וקר כאן, קר כאן בחוץ.
אני לא יודעת אם במהלך הביקור הזה, ההיסטורי, שישכח בעוד כמה שנים או חודשים או ימים, הנשיא ירום הודו יראה בן אדם רגיל, כמוני וכמותכם.
אתם יודעים- אחד כזה שלא ממש מקורב, קצת עובד, קצת לומד, קצת משתעמם, קצת גלש, קצת משתף, קצת דואג, קצת אוהב.
אני לא יודעת אם הוא יבין מי אנחנו (מי-אנחנו?) וכמה כוחות יש לנו. כמה עובר עלינו ביום יום. מה מטריד אותנו וממה אנחנו חוששים.
אני לא יודעת אם הוא ישים לב שיש כאן גם אנשים. כאלה שטרדת היום יום משתלטת עליהם ובסופו של יום הם רק רוצים קצת שקט.
ודווקא את זה- אין לנו כאן.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
