| 5/2008
 הו.. תן לי כח!
כל בוקר אותו הדבר. קמים בבוקר, מעיפים קורי שינה לכל עבר, אוזרים כח מקצוות הבית ומנסים לשרוד עוד יום.
שנים זה ככה, ואף אחד לא עושה כלום בנידון.
אה, שכחתי- נעים מאוד, אני הליוס ואני לא רוצה להרחיב, אבל בואו ונאמר שלא פעם נתקלתם בי. תקראו לזה "מקרה", "גורל", "החיים לא מפסיקים להפתיע", כמעט כל אחד מגדיר אותי אחרת, ואני אוהב את זה, זה חלק מהעבודה.
מכירים את זה שאתם חושבים על מישהו והוא פתאום מתקשר? אני. ששני אהובים חושבים אותו הדבר באותו הזמן? אני. "בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך"- כשהם לא משקרים, זה אני.
האמת היא, שדווקא טוב לי ככה, בחיים שלי אני מוצא התאמות וגורם להם לקרות, אתם יודעים, צירוף של ביזנס ופלג'ר.
אז הכל כמו שאמרתי מתחיל מתוך שגרה, כזו מנומנמת, שאף אחד לא רוצה להפריע- הילדים לומדים, המבוגרים עובדים, החיילים מתחיילים וכל השאר גם עושים דברים הנגמרים ב-ים.
החלטתי להוציא לפועל תוכנית שחשבתי עליה הרבה זמן, העניין הוא שלא ידעתי במדוייק איך לבצע אותה. למרות מה שתחשבו, אני לא כל יכול. אולי אני קורא מחשבות וגורם לדברים לקרות אבל אני לא יכול לגרום לאנשים לעשות מה שאני רוצה, כך שאם אני רעב, אני חייב להזמין.
את יודעים, הם נראו לי כל כך מתאימים, כמו כפפה ליד. שני אנשים שאמנם לא החליפו ביניהם ולו משפט שלם אך באופי התאימו אחד לשני עד כאב.
שניהם היו טובי לב, אהודים וחכמים. לשניהם היו אותם תחומי עניין ולשניהם היו עמדות מוצקות בנוגע לעצמם ואיפה הם מוצאים עצמם בעוד כמה שנים.
שניהם חוזרים מהעיר הגדולה באותו האוטובוס.
המטרה: להפגיש ביניהם. [ואולי גם ליצור קשר עם קופידון]
זה לא היה פשוט, לא האמנתי שזה יצליח.
לא דיברתי עם קופידון בסוף, חשבתי שלא היה טעם, אבל היה.
הכל הלך כל כך יפה. היא פספסה אוטובוס אחד, ועלתה על המיועד, על זה שלו.
הוא פגש את חיוכה, וחייך חזרה. היא התישבה בסמוך ושאלה לשלומו. השגחתי. הם שמחו כל כך לראות האחד את השניה, דיברו כל כך פתוח ו- איך אומרים אצלכם? זורם? זורם זו המילה.
ידעתי שזה יסתיים, לכל דבר יש סוף. היא הצטרכה לרדת סמוך לביתה. הם חייכו האחד לשניה ונפרדו לשלום.
אני לא יודע למה, אולי אני כן ואני קצת מדחיק, אבל אני מרגיש החמצה כשאני חושב על הסיפור הזה.אני הופך והופך וקשה לי להשלים עם זה שלא היה המשך.
חשבתי, אולי לנסות ולהפגיש ביניהם שוב, אולי אערב את קופידון בעניין הפעם (שמועות אומרות שהוא פרש קצת מהעסק), אולי הפעם זה יצליח, כך אני מקווה.
אתם יודעים, אכזבות הן לא חלק מהמקצוע, לפחות לא המקצוע שלי.
זה למה.
רק אור!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
