| 9/2008
 באמצע הדרך.
היום פסעתי לי בנחת ברחובי הקט, תיקי על כתבי ורוני בליבי, ופתאום קלטתי שהאשה שבאה לקראתי מסתכלת עליי. חצי מזהה אותי. אז בהיתי בה חזרה (שנאמר עין תחת עין וגו') וראיתי שהיא קצת מוכרת.
המשכתי ללכת וכשהיינו די קרובות היא קראה לי, והתחילה לשאול- מה נשמע, ומה אני עושה וכו' וכו'.
והעניין הוא, שעניתי לה, ותהיתי- מי זו, למען ה'?
איך אני אמורה לדעת מי היא, אם היא לא אומרת?
וכאן אני רוצה להרחיב קצת את עניין ה"דודות".
כל אחד ואחת מכירים את העניין הזה, המפותח משהו בציבור הדתי לאומי- הדודות.
לכולנו יש את אלה שמכירים אותנו מאז שאנחנו ככה קטנים |קירוב האצבעות לגודל לא ייאמן, משל כולם היו באולטראסאונד הראשון..|.
לי למשל, יש את הדודות מהבית כנסת, שזה די מקובל, ואת אלה שעבדו עם אמא שלי אי פעם, ואת ההורים של מי שאי פעם למדו איתי (אפילו כאלה מהיסודי, שאת הבנות שלהן לא ראיתי שנים), ואפילו את הדודות ששמרו עלינו בבחינות הבגרות...
בקשר לאחרונות, יש לי סיפור משעשע.
אני וההורים שלי היינו בטיול מאורגן לאי שם בארץ, כשאני רואה שמישהי מסתכלת עליי שוב ושוב, והיא גם נראתה לי מוכרת אבל אולי זה סתם נדמה לי?
העניין נמשך עד שמתישהו בטיול הלכתי לידה והיא פנתה אליי והזכירה את התיכון שהייתי בו ואז קלטתי- שזו היתה אחת הדודות ששמרו עליי בבגרות במחשבים ואח"כ בבגרות בכימיה ואח"כ בבגרות במתמטיקה. ומסתבר שהיא אפילו זכרה את השם שלי.. היה ממש משעשע, במיוחד כשהסברתי להורים איך האשה הזאת מכירה אותי...
העניין שאותו אני רוצה להעלות כאן, הוא עניין הזהות המעורפלת של הדודות הנשכחות. אני, הרי, לא באמת אמורה לזכור מי זאת מי, מי עבדה עם אמא שלי ועל מי אמא שלי היתה אחראית ומי היא אמא של מי.
הדודות צריכות לדעת שאם הן פונות למישהי שקצת (אפילו ממש באופן אמנותי מנסה להסתיר את זה) לא מזהה אותן, הן צריכות לומר: "אני בלה, אמא של יוסי שלמד איתך בגן" [וכן, מישהי כבר עשתה לי את זה- שאלה אם למדתי בגן ברח' X ובת כמה אני, ואז אמרה שהבן שלה למד איתי.. רואים- זה הזוי אבל עוד סביר איכשהו! לפחות היא לא סתם התחילה לדבר איתי בלי שאדע מה היא בשבילי!]
ואז הכל יהיה בסדר, ואני אשאל שאלות לעניין [וואלה? יוסי? מה הוא עושה עכשיו?] ולא אשתוק כמו דג אילם [אז.. מה שלומך?]
הקטע המצחיק הוא, שלפעמים הן מוסרות ד"ש.
עכשיו- למי למסור אותו? אולי לאמא, כי יש מצב שזו היתה אמא של רויטל שהיתה בועד ההורים בכיתה ג'3, או אולי לאבא, שיש מצב שזו היתה דוידה ממחלקת חשבונות בעבודה? אולי לחברות, שאני צריכה לומר להן בהתלהבות: "זוכרים את רווית? פגשתי את אמא שלה, נראה לי?"
נוצר מצב שלפעמים אני מתארת את האנשים להורים שלי: "היא היתה די נמוכה, עם שער שחור חלק ובלי משקפיים." , והם מעלים ניחושים "אולי זו היתה דורית, זו שהיתה שכנה שלנו עד שהיית בת ארבע? היא עברה לשיכון.." ולפי רמזים בשיחה אנחנו עולים על מי זו היתה. לפעמים. לא תמיד.
באמת, עכשיו, על מנת לשים קץ לעניין, יש צורך להתחיל כל שיחה באזכור פרט קטן מהעבר, משהו שמקשר. אי אפשר סתם ליפול על צואריו של מישהו שהולך ברחוב ולהתחיל לדבר כאילו אתם מינימום בננה ובנון. צריך שתהיה הקפדה על כללים כלשהם, כך ששני הצדדים מבינים עם מי הם מדברים.
נראה לי שזה אחד הפוסטים הארוכים שנכתבו כאן אי פעם.
הרבה ב"הצלחה לכולם, ורק טוב ואור!
שיהיה לי הרבה ב"הצלחה במבחנים ובכל:)
חודש נפלא יקירי, תזכו למצוות ומעשים טובים!
[והמברך יתברך]
רק אור!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
