|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עוד נגע ועוד
עשרת ימי תשובה, הא? לא להאמין איך שהזמן עובר.
נראה לי כאילו רק לפני רגע היו החגים, והנה הם שוב כאן.
הקרבה הזו בין ראש השנה ליום ההולדת שלי יוצרת תמהיל מסוכן של מחשבות על מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. בעצם, למה מסוכן? פורה. חשבון נפש ארוך, כפול ומכופל.
כבר עם חלוף צום ט' באב המחשבות נודדות לכיוון ט"ו באב, ור"ח אלול שיבוא מיד אחריו, והחגים.
אומר הרב קוק: כלל ידוע בנגעים (סימנים על העור אשר עלולים לטמא את הנושא אותם) הוא שאין אדם רואה נגעי עצמו- כלומר, אדם לא יכול להחליט האם הנגע שלו מטמא אותו או לא, ועליו לפנות לכהן. אותו הכהן לא יכול לבדוק את נגעי עצמו- ועליו לפנות לכהן אחר. עדניין של אובייקטיביות.
אך מה מתרחש בעשרת ימי תשובה? על כל אדם לעשות תשובה באופן אישי, לעצמו, ואין עליו לפנות לאחר כדי שסייע לו להבין במה הוא פגום, במה הוא צריך תשובה. האדם עושה תשובה לעצמו, ועל אחת כמה וכמה- זוהי מהותה של התשובה, שאדם צריך לראות את נגעי עצמו, להכיר בהם, ואז לחזור עליהם בתשובה. החקירה העצמית הזו היא בעלת משמעות.
התפיסה הזו דומה לתפיסה הפסיכולוגית של פרויד: אדם שרוי במציאות בה הוא נתוך לדחפים והוא נכנע להם- אם כך, איך אפשר לטפל בו בכלל? התפיסה היא שאדם צריך קודם להתבונן אל תוך תוכו, ע"י דיבור, ולהבין מה גורם לו להייות כזה. ההתבוננות וההכרה במי שהוא מאפשרת לו להשתנות ולהחליט להיות אחר.
שיהיו ימי תשובה משמעותיים לכולנו, ונזכה לשמח במהרה בטוב,
וה' יצילנו מכל רע, לא תאונה אלינו רעה ונגע לא יקרב לאהלנו.
בשורות טובות!
| |
איזה מגניב!
ישבתי עכשיו בחדר מחשבים, אכלתי לי את הלחמניה הקטנה שקניתי עם הטחינה הפיצית והייתי מרוצה ממש.
כשבאתי לקום נזכרתי שלא בירכתי, אבל את הסידור לא לקחתי איתי היום.
מה עושים?
גוגל "ברכת המזון"
ותראו איזה אתר מגניב מצאתי:)
כן כן.
והם אפילו הוסיפו את התוספת של עשרת ימי תשובה!
גמר חתימה טובה!
(אה, ואני חייבת לכתוב כאן פוסט על איך מצאתי תשובה לפוסט הקודם.)
רק אור!
| |
לאלוקים אין בית
לא יודעת למה הייתי דקדקנית עם הק'. בדרך-כלל לא כ"כ אכפת לי. אולי זו האווירה הזו, של יראת הקודש, הידיעה שדברים גדולים מתנהלים בעולם, היא הנותנת את הרצון הזה לעשות עוד מאמץ.
הכל התחיל כשמישהי באוטובוס אמרה לי, דקה לפני שהיא ירדה ממנוּ: "תראי מה זה אנחנו מתאבלים יום אחד בבית על זה שאין בית מקדש, ולקדוש-ברוך-הוא אין בית כבר 2000 שנה, איזה קשה זה."
כבר שמעתי את הרעיון הזה פעם, אני מודה ומתוודה שבפעם-פעמיים הראשונות ששמעתי אותו משהו זז בי, אבל היום כלום לא קרה. אולי זו האווירה הפשטנית שהיא הציגה בה את הדברים.
חשבתי על זה קצת.
הרמב"ם, בניסוחו את העיקרים הבסיסיים לאמונה היהודית, הציב במקום השלישי, מיד אחרי מציאות הבורא ואחדותו את העירא השלישי- אי גשמיות האל.
אל יקל הדבר בעינכם- כיום אלוהים כמושג הוא מונח מיסטי על-גופי, אך לא תמיד כך היה הדבר-כבר בתורה מוזכרות עבודה לאלילים (ואפילו יש לנו איסור: "לא תעשו לכם פסל וכל תמונה"), וכן במדרשים יפים של אברהם מול אביו עובד האלילים בתקופה מאוחרת יותר. הרמב"ם בכתביו שלו מזכיר אנשים חכמים (ואם הרמב"ם הגדיר אותם כך- הם אכן כאלה) וגדולים בתורה שקשה להם עם התפיסה שהאל הוא לא גשמי(!).
בפיוט "יגדל אלוהים חי", המכליל בתוכו את שלושה-עשר העיקרים בצורה שירית ומחורזת מובע העיקר השלישי במשפט: "אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו".
דוד מלך ישראל, כמסופר בשמואל ב' פרק ז', ביקש להקים בית לה'. ואלו הם מילותיו לנתן הנביא: "רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן, הָאֱלֹהִים, יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה."
איזו רגישות למלך, מן סוג של הוקרת תודה לה' על כל האויבים שעזר לו להביסם- לא אומר "כחי ועצם ידי עשו לי החיל הזה".
בואו נשים לב לניסוח: מי יושב בתוך היריעה? ארון האלוקים.
ורד"ק מפרש: לא היה שעתו על הארון הזה לבדו אלא גם על המזבח ועל הארון האחד ועל כלי המשכן שהיו בגבעון באהל מועד כי הכל יושב בתוך היריעה.."
אחר-כך, מתגלה ה' לנתן ואומר לו כי מי שעתיד לבנות את בית המקדש הוא יורשו של דוד, ובאמת לאחר זמן, כמתואר במלכים א', בונה שלמה את בית המקדש.
לאחר חנוכת בית המקדש, העם מתפזר והחגיגה נגמרה, מתגלה ה' לשלמה, וכך מתחילה אותה ההתגלות: (מלכים א' ט')
"שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתְךָ וְאֶת-תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַיהִקְדַּשְׁתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה, לָשׂוּם-שְׁמִי שָׁם עַד-עוֹלָם".
מי שוכן בבית? זה מעניין- שם ה' הוא השוכן בבית.
מה זה שם? כולנו יכולים להבין ששם זה הדבר ה"גשמי" שהכי קרוב לאישיות הייחודית שכל אחד מאיתנו הינו. ניתן לכתוב שם, לומר שם, לדבר על שם, אבל תמיד מתכוונים למה שאחריו- לא ניתן לחבק שם או לתת לו לגור.
ואותו שם ה' הוא הגר בבית, הוא זה שמאפשר לכולנו לבוא להתפלל, לבקש, לדבר- אל ה', כלומר, אל השם. והוא, זה ששמו שַם, הוא זה שאליו מתפללים.
לא מתפללים לבית, כמו שלא מעניין אף אחד לבוא לבקר חבר כשהוא לא נמצא- הרי הקרבה אל החבר היא המשמעותית.
כשבא נבוכדנצר מלך בבל להחריב את בית המקדש הראשון היו שאמרו: "קימחא טחנא טחנת" (איכה רבה)- מה הכוונה- באנה, נבוכדנצר- אתה טחנת קמת שכבר טחון, אתה חושב שיש כאן איזה חידוש?
שהרי החורבן של העם היה פנימי עוד הרבה לפני שהחריב אותו נבוכדנצר. החורבן בעם אולי לא נשא אופי גשמי של הרס- העיר הייתה שלמה כלפי חוץ אבל שבורה מבפנים. החורבן הסופי היה רק הוצאה של כח החורבן אל הפועל.
אז מה המשמעות של הבית?
המשמעות היא רוחנית, כמו השם, כמו רוח אלוקים המרחפת על המים.
העובדות ההיסטוריות מראות כי זמן מועט לאחר חורבן הבית השני היתה גלות- וכי איך זה שבית ששוכן בתוכו שם הוא זה שמאחד?
המשמעות של הבית, יותר מכל, לפחות לדעתי, הייתה משמעות של אחדות.
הידיעה שיש גורם מלכד- יש מקום שאליו כולנו שייכים ובו אין טובים וטובים יותר- מלבד אלו שנולדו ככהנים ולוויים- מקום שאתה זוכר שיש מי שמעלייך, יש מי שאתה יכול לבוא אליו בצרה, להודות לו כשטוב. לזכור שכל מעשה שלך שקול, לדעת שיש מחזוריות של זמנים ויש מצבים שאתה עוזב הכל ונדבק באל.
הרבה אנשים מחפשים את עצמם ומגלים שאותה הנקודה הייתה בתוכם הרבה זמן, הרבה יהודים חשים שמשהו חסר. אני חושבת שזאת התשובה לכל אותו מחסור- הנקודה שבה אתה יודע שאתה חלק מעם, חלק ממשהו גדול.
אני מתאבלת על חורבן הבית, אני גם מתאבלת על כל הזמן הזה שאנחנו נמצאים בחורבן.
אני יודעת שרק מעשה שלנו יוציא אותנו מהמצב הזה, רק אם נחליט לצאת מתפיסה של גלות לגאולה, אם רק ננסה לחוש את אותה האחוה שמביא עמו בית המקדש- אולי נהיה, בסופו של דבר, ראויים לו.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
