בחיוך ובמציאה מתמדת :)

פעם ישבנו בחדר מחשבים. אני ושתי תלמידות מקסימות שהיו אז בי"ב ועכשיו הן כבר אחרי התיכון ועוד שנייה מתגייסות, ואני דיברתי איתם על איזה בחור שעזב אותי וכמה שאני מבואסת.

ודיברנו על שירי אהבה שיש ברשת ועל כל מיני דברים ואז פתאום אחת מהן אמרה שבעצם בכלל לא רואים עליי.

ואני דווקא ידעתי שאני לגמרי מפורקת מבפנים, וברנטגן של הנשמה ניתן לזהות את הקרעים.

חשבתי שזה מוזר והיא המשיכה ואמרה שאני תמיד מגיעה שמחה ומחייכת, ותמיד עם אנרגיות ותמיד מדרבנת ובעצם זה לא נראה שאני אף פעם עצובה או שפגעו בי והכל תמיד נראה ממש טוב אצלי. הכל ממש טוב.

ואני זוכרת פתאום את המדריכה שלי בבני עקיבא (כמה שזה ישן, וכמה בכלל היא הדריכה אותי, הקנתה לי דרך, ולא סתם נקראה בשם הזה?) שפעם אמרה לי שזה נורא מוזר לה שאני עונה לשאלה 'מה נשמע?' 'תודה לאל' ולא 'ברוך ה''. וכמה זה מוזר לומר באמת תודה ולא סתם לציין את עובדת האל ברוך. ועד היום זה לא ברור לי למה זה כ"כ הפריע. אבל אולי באמת בגלל החיוך.

בגלל החיוך שמסוגל לא לרדת לי מהפנים גם כשבחור נפרד ממני פנים-מול-פנים, אם להזכר באותו האידיוט שהתעקש להפגש איתי כדי להפרד ממני פנים מול פנים, ולשקר לי פנים מול פנים. אבל העיקר שהוא בייניש צדיק. אף אחד לא יודע כמה אתה שקרן או נבל כשהציציות בחוץ, מפיצות צדיקות ואמת לכל עבר.

חשבתי כמה שהחיוך הזה מגן עליי, וכמה שהוא חוסם אותי מאנשים אחרים, שחושבים אולי כמו התלמידה הזאת שאני חסינה, ואולי לא אבין את הפכים הקטנים של הרגש. אולי לא אדע לכוון את כנור הלב למנגינה המדוייקת שלו, אולי לא אוכל להיות במקומות שזה נראה שלא הייתי בהם.

אז סתם נזכרתי, ואמרתי שאכתוב, ואולי גם קצת דמעתי תוך כדי ונזכרתי בעוד דברים שהעדפתי להשאיר לא כתובים.

והכל נורא זוגי כאן, כי זה מאוד מעסיק אותי עכשיו. וזה משהו שאני רוצה ומייחלת ורוצה ומקווה ומתפללת ויאללה, שיהיה כבר טוב ושמח ונכון. ואמיתי. וטוב.

שנה טובה. שנה של נחת שמחה ואהבה :)

להסתובב בבית.

כל הספרים כבר נקראו, כל העיתונים כבר נחרשו, והיה שקט.

היה שקט להסתובב בו בבית ולהסתכל על האנשים מסביב לבניין שהולכים לפה ולשם, משוטטים עם או בלי יעד.

היה שקט מספיק בשביל לשמוע את הרוחות, בשביל לשמוע את השקט. נדמה היה שאפשר היה לשמוע - אם זה ניתן - שלווה.

שלווה שלא שומעים שום דבר, לא חושבים שום דבר, נושמים אוויר נקי בגשם הזה.

פתאום היה נדמה שהרבה דברים היו כבר. שהאולטימטומים כבר פגו או זזו, שהכל נדחה. או עבר, או יהיה. אבל הוא לא עכשיו.

והיה אפשר להשען לרגע על התריס במרפסת, להסתכל על האפור שבחוץ ולנשום. ולנשוף. ולנשום ולנשוף.

תמיד יש ספרים לקרוא, ומאמרים לקרוא (ואולי גם לכתוב בע"ה), ועיתונים יודפסו ותמיד יספרו חדשות ישנות או חדשות, אבל משהו יהיה לקרוא. תמיד יהיו כתבים לענייני ספורט, רכילות, בריאות, פנאי, שיחפשו את החלוץ, הסלב, התרופה, היעד הבאים. תמיד יחפשו חומר לעיוננו ואנחנו תמיד נהיה שם פתוחים אליו. אם רק נלמד לבחור מה לקרוא יהיה לנו קל. הרבה יותר קל.

נזכרתי במאמר שלמדנו במחשבת ישראל, לבגרות המורחבת, אצל מורה שזכור לי עד היום, על חשיבות טוהר הכתיבה. כמה צריך להזהר במילה הכתובה - שלא כל מה שהראוי להחשב (ואולי חלק ממה שראוי להחשב הוא לא באמת כזה) לא ראוי להאמר, ולא כל הראוי להאמר ראוי להכתב, ולא כל הראוי להכתב יש לו צורך שיכתב. זה טקסט מכונן שהשפיע עליי. אני עד היום (אולי בגלל זה, אולי בגלל סיבות אחרות) כותבת מעט. חושבת הרבה, דוברת מעט, וכותבת עוד יותר מעט. המילים שלי שקולות, הן מתקיימות בי במשורה, בנחת.

אם זה טוב או לא, איני מצליחה אף פעם להחליט.

שיהיו בשורות טובות. אחרי חג שמח. רק טוב :)

בינתיים,
יש כל מיני.

מאמרים שצריך לקרוא- בעיקר מאמרים שצריך לקרוא.

כמה ספרים שיהיה יותר טוב אם הייתי בקיאה בתוכן שלהם- כנראה שלשם כך צריך לקרוא אותם:)

קשה לי קצת להסביר מה קורה בזמן האחרון.

אני לא נלחצת, אבל לאט לאט יש דברים שהיו צריכים להיות קצת יותר מגובשים בשלב הזה של השנה.

ה' יעזור.

טוב, אני אסיים את הפוסט פה.

אולי קצת קטוע, אבל זה מה שאני יכולה עכשיו.

אולי מאוחר יותר אכתוב פוסט מצבים.

שיהיו בשורות טובות!