בחיוך ובמציאה מתמדת :)

להסתובב בבית.

כל הספרים כבר נקראו, כל העיתונים כבר נחרשו, והיה שקט.

היה שקט להסתובב בו בבית ולהסתכל על האנשים מסביב לבניין שהולכים לפה ולשם, משוטטים עם או בלי יעד.

היה שקט מספיק בשביל לשמוע את הרוחות, בשביל לשמוע את השקט. נדמה היה שאפשר היה לשמוע - אם זה ניתן - שלווה.

שלווה שלא שומעים שום דבר, לא חושבים שום דבר, נושמים אוויר נקי בגשם הזה.

פתאום היה נדמה שהרבה דברים היו כבר. שהאולטימטומים כבר פגו או זזו, שהכל נדחה. או עבר, או יהיה. אבל הוא לא עכשיו.

והיה אפשר להשען לרגע על התריס במרפסת, להסתכל על האפור שבחוץ ולנשום. ולנשוף. ולנשום ולנשוף.

תמיד יש ספרים לקרוא, ומאמרים לקרוא (ואולי גם לכתוב בע"ה), ועיתונים יודפסו ותמיד יספרו חדשות ישנות או חדשות, אבל משהו יהיה לקרוא. תמיד יהיו כתבים לענייני ספורט, רכילות, בריאות, פנאי, שיחפשו את החלוץ, הסלב, התרופה, היעד הבאים. תמיד יחפשו חומר לעיוננו ואנחנו תמיד נהיה שם פתוחים אליו. אם רק נלמד לבחור מה לקרוא יהיה לנו קל. הרבה יותר קל.

נזכרתי במאמר שלמדנו במחשבת ישראל, לבגרות המורחבת, אצל מורה שזכור לי עד היום, על חשיבות טוהר הכתיבה. כמה צריך להזהר במילה הכתובה - שלא כל מה שהראוי להחשב (ואולי חלק ממה שראוי להחשב הוא לא באמת כזה) לא ראוי להאמר, ולא כל הראוי להאמר ראוי להכתב, ולא כל הראוי להכתב יש לו צורך שיכתב. זה טקסט מכונן שהשפיע עליי. אני עד היום (אולי בגלל זה, אולי בגלל סיבות אחרות) כותבת מעט. חושבת הרבה, דוברת מעט, וכותבת עוד יותר מעט. המילים שלי שקולות, הן מתקיימות בי במשורה, בנחת.

אם זה טוב או לא, איני מצליחה אף פעם להחליט.

שיהיו בשורות טובות. אחרי חג שמח. רק טוב :)

הגותו של הראי"ה קוק

חיי הנישואין

(מתוך בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון)

בימינו, אנו עדים לכך שמוסד הנישואין הולך ונחלש, בעוד תופעת הגירושין צוברת תאוצה. ברור לכולם שתופעה זו איננה נקודתית או מקרית, אלא קשורה לתהליכים כלליים ורחבים יותר המתרחשים בחברה. כדי להבין את מהות הבעיה, יש להבין לעומק את תפקידו ומשמעותו של מוסד הנישואין. כדרכו בקודש, הרב קוק נותן לשאלה זו תשובה עמוקה, הנוגעת בשורשי התופעות שאנו מבחינים בד"כ ברובד השטחי שלהן.

במקומות רבים מזכיר הרב את ההרמוניה הקיימת במציאות. היהדות מאמינה שהעולם כולו, על אף שהוא נראה כמחולק ומפורד, נובע ממקור ומשורש אחדותי. העולם כולו היינו "חדות גאות ה', שליטת היצירה מעומק ראשיתה עד עומק סופה, החבוקה כולה באחדות הא-לוהית בעומק טובה" (אורות, עמ' כב). הרב מדגיש שוב ושוב שהכרה זו חיונית כדי שהאדם יגיע לאושר. רק מי שמצליח לראות את ההרמוניה הקיימת במציאות - יכול לחוות את השלמות ואת הטוב הקיימים בעולמו של הקב"ה ולהגיע לאושר פנימי. "ייסורים אנו מרגישים מהיעדר האחדות... אין אנו יכולים לסבול את הסתירה ואת אי-האחדות הנפשית" (אורות הקודש ח"א, עמ' כא).

גם האושר שבחיי הנישואין קשור להכרה בפנימית באותה אחדות. חיי הנישואין יכולים לפרוח רק מתוך האמונה הפנימית באחדות ובהרמוניה השוררת בעולם שמתחת לפני השטח. מבחינה חיצונית נראה שאיש ואישה הם שונים לחלוטין אחד מהשני. ההבדלים ביניהם מתבטאים כמעט בכל תחומי החיים: החל מתכונותיהם, רגשותיהם וצורות החשיבה שלהם, וכלה במבנה הביולוגי השונה שלהם. איחוד אמיתי ופנימי בין איש לאישה יכול להתקיים רק מתוך ראייה עמוקה של האחדות הקיימת מאחורי ההבדלים הנראית בראייה חיצונית. מתוך האמונה בהרמוניה הפנימית הקיימת בעולם, יכול כל זוג וזוג להאמין באיחוד הפנימי שבו, על אף ההבדלים הנראים על פני השטח. וכך כותב הרב בלשון הזהב שלו: "האמון המשפחתי הוא תולדה... מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה... בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם" (אורות, עמ' מב).

ממילא, ההרס של הקשר הפנימי נובע מהתמקדות בראייה החיצונית, הרואה רק את העולם החומרי המנותק והמפורד. ראייה כזו מובילה להדגשת ההבדלים והשוני שבין הצדדים ומטשטשת את ההרמוניה הפנימית הקיימת בין בני הזוג.

כיוון שקשר הנישואין נובע מנקודה עמוקה ופנימית - מהאחדות הא-לוהית שבעולם - הוא יכול להיות מנוף לשינוי רוחני גדול בתחומים רבים. אין זה סוד, שההצלחה הכללית בחיים קשורה באופן ישיר להצלחת חיי הנישואין. הדבר נכון מהבחינה הפשוטה של מצב הרוח הכללי, אך גם מהבחינה הפנימית יותר. זוג שמצליח ליצור קשר נישואין טוב, נוגע בפנימיותו באחדות הקיימת מעבר לעולם ולכן יכול לפעול מתוך תודעת אחדות זו גם בתחומים נוספים שאותם יש לתקן, לאור השאיפה להביא את העולם להרמוניה המיוחלת. "האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו ייסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעוול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו, בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים... בין הכל להכל" (שם).

ההתחברות שבנישואין יכולה להביא להתחברות רחבה יותר בין הדברים המנותקים שבעולם. אם הקשר הפנימי של הנישואין לא מצליח להגיע להתחברות, ההתנתקות הכללית בעולם רק תלך ותגדל. עלינו לחבר בין הניגודים דרך חיי הנישואין האישיים, ולא להגביר את ההתנתקות.

ר' אודי סט

זה מעניין- לראות מעבר.

השבוע, אתמול ליתר דיוק קראתי איפשהו שהעובדה שאנשים מסתכלים על הכאן והעכשיו מביאים אותם להבנה שגויה של המציאות- זה היה כאן, אבל תמיד להסתכל קדימה ולומר "עוד עשרים שנה אני לא אמת אכעס שמשהו טיפשי התרחש כרגע, אז לא שווה לי להתעצבן גם עכשיו" זה נראה קצת מוזר, אולי אפילו על-אנושי. אבל להסתכל על המציאות באופן אחדותי, שלם, זה יותר מרגיע את הנפש, יותר מאפשר לנשום.

-

-

נ"ב: הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת. יש לי דווקא איזה שני פוסטים בקנה, אחד לא שמח והשני אמור להיות משעשע. מקווה לכתוב את שניהם בקרוב.

שיהיו לנו בשורות טובות!

אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה הולך להיות הפוסט השני שלי בעקבות אנשים, והפעם: בעקבות לוקוס, והפוסט הזה שלו, ובעקבות שיר-דמע (המדהימה) והפוסט הזה שלה, שהוא לא חדש אבל היה בזמנו בהמלצות העורכים,  ובצדק.
[עכשיו אני קולטת שיש לי ספריית פוסטים בראש. זה כיף, כי זה מבחינתי לא סתם- יש כאן חיים שלמים של אנשים. מגניב.]

אז מהו המירוץ למיליון שלי, או מה החלום שלי?

אולי בהתחלה צריך לדבר על מה זה אומר בכלל, שיש לי לאן לשאוף? שהחיים שלי לא הולכים לכל מיני כיוונים אלא יש לי יעד?
האם בכלל ראוי לחשוב על החיים כ"המירוץ למיליון"? איכשהו, נראה לי יותר הגיוני לחשוב על החיים כ "amazing race" (שם הפורמט באנגלית), אבל זו חשיבה אחרת. האם ראוי שיהיו לנו חלומות? האם חלומות צריך בכלל להגשים, או שמא לחיות אותם? האם יש דבר מרוקן יותר מהידיעה שהחלום שלך מאחורייך?

אני זוכרת שבזמנו הפוסט הזה של שיר-דמע גרם לי לחשיבה על כל הנ"ל, אבל באותה התקופה הייתי במצב שונה: אני כל השאיפה שלי היתה לסיים את התואר הראשון. זו היתה השאיפה, הרצון העז הזה. היום אני יכולה להבין, אפילו קצת להזדהות- אני חושבת שזה גם מה שלוקוס הגיע אליו, מצב של תקופת מעבר.

חלום נראית לי מילה כל-כך גדולה, גדולה מהחיים.

האם חלום, כמו שכותב לוקוס, זה לחפש תחום שעוד לא השקעתי בו ולהתעסק בו?
האם אפשר לחפש חלום? האם בכלל צריך חלום?

האם חלום הוא לא תחום כוללני, העוסק ברווחת הכלל, ויוצא מגדר הרגיל?
הכותרת של שיר דמע, פרפראזה לנאומו של מרטין לותר קינג, אולי אומרת הכל- אולי חלום הוא כזה הבא לעשות את השינוי:

"יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: "אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים". יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם." (פסקתו הראשונה של הנאום, ותודה לערך בויקיפדיה)

אם יש לי חלום?
אני מניחה שעמדתי קרובה יותר לזו של שיר דמע מאשר לזו של לוקוס, ואחרי שכל הילדות היו לי מגוון דברים שרציתי לעסוק בהם (אני זוכרת שרציתי להיות רופאה, יש לי חברה שמתעקשת שבכיתה מסויימת רציתי להיות מורה לאנגלית, ותמיד רציתי לעסוק במדע) אני אולי במצב שבו אין לי חלום.

אני עוד לא יודעת אם זה טוב או רע, לא יודעת אם בכלל צריך את היעד הזה בראש, אם זה לא משתק יותר ממדרבן.

אולי צריך קצת לישון על זה.

שבוע טוב!