בחיוך ובמציאה מתמדת :)

לידיעה שיש לי מערכת, להדפיס אותה הישר מהפריא"ל ולהדפיס גם את הדף שבודק איפה כל קורס מתרחש. ואז בשבוע-שבועיים הראשונים עוד להוציא אותם מהתיק מדי פעם, עד שבסוף יהיו מקומטים ומקופלים, עד שאזכור. עד שבסופו של דבר השעורים והמרצים יהפכו לרצף אחד שאי אפשר להפריד. כאילו זה נורמלי שאחרי שעור של הרב בורגנסקי יש כימיה אורגנית ואחר כך תרגול של גלים.

אני מתגעגעת להתייעצות על "איך אני אסדר את הסיכומים שלי השנה? אולי מחברת, אולי דפדפות? אולי קלסר אחד? אולי כמה? ואם מחברות, אז ספירלה, רגילות, גדולות או קטנות? עם כריכה עבה או רכה, עם כריכה של פלסטיק או של נייר?

אני מתגעגעת לאמונה שהסמסטר הזה יהיה טוב, לקורסים שפתאום פותחים לך את המחשבה, להבנה הזאת של תרגיל שהמרצה פתר על הלוח ואני מבינה מה הוא עשה. להנאה הקטנה הזו של להגיע לקורס ולהצליח בחומר, להסביר לאחרים, לשאול את מה שאני לא יודעת. להכיר אנשים חדשים שאפשר ללמד אותם או לשאול אותם. אני מתגעגעת גם לקורסים הקשים שמלמדים אותך את הענווה, את ההשקעה, את ההשתדלות.

אני מתגעגעת לקורסים ביהדות, במדעים, בספרות. אני מתגעגעת למחלקות המהממות שלמדתי בהם.

אני מתגעגעת למכון להוראה שלמדתי בו ושהמקום הראשון שהכירו לי בו זה המטבח, והציעו לי להכין קפה. ואני הכנתי שם הרבה קפה וחיממתי שם אוכל עד שזה היה נראה הדבר הכי טבעי בעולם. עד שבדרך האבן שמדלת הכניסה ועד לשער האבן של הבניין הערבי היפהפה ההוא תמיד חישבתי אם יש לי זמן להכין קפה.

אני מתגעגעת להפסקות, לאנשים טובים, ללצלם סיכומים, להשאיל ספרים. אני מתגעגעת לללכת לספריה וחפגוש פנים מוכרות, אני מתגעגעת לללכת לספריה ולעבוד בה. אני מתגעגעת לרעב הזה לספרים שגורם לך לרצות לקחת מדף שלם הביתה, לרבוץ על הספה ולקרוא עד המילה האחרונה.

אני מתגעגעת למחקר, לידיעה שאני עושה משהו משמעותי, לידיעה המצחיקה שיושבת בירכתי המוח שסביר להניח שאני אחת משלושה אנשים שיקראו *באמת* את המחקר הזה, שאפילו היא לא מעמעמת את שמחת העשייה, הכתיבה, החיפוש.

אני מתגעגעת לשבת עם ערמת ספרים בספריית המדף הפתוח, עם ריחות הספרים והאבק, עם המחשבים שתמיד תפוסים וגם אין בהם מדפסת, עם תקרת הדֵק ששומעים דרכה כל צעד שנעשה בקומה שמעל וגורמת לחרדה תמידית, לחפש מה מעניין אותי, מה יוסיף למחקר.

אני מתגעגעת ללימודים ומקנאה כל-כך במי שמתחיל ללמוד מחר. אני כל-כך רוצה לחזור וללמוד, אני כל כך מתגעגעת, וזה כל-כך חסר לי. כאילו חלק ממני לא חוזר למקום הטבעי שלו.

אני דומעת בערך מאז הפסקה השלישית.

זר לא יבין זאת, את הרצון הזה, הכמיהה הזאת (כן, כמיהה. זו המילה הנכונה) לידע, ללימוד, להשכלה. הרצון הזה, התיאבון הזה, ללמוד, להשכיל, לדעת. להיות שם, איפה שרוכשים דעת. אני חוזרת על עצמי. אולי כי אין לזה הסבר הגיוני.

איך אפשר להסביר געגוע? איך אפשר להסביר את הרגש הזה שתופס אותך בבטן ולא מרפה, שרוצה להיות במקום אחר, מקום שפעם היית בו ואתה מרגיש כאילו מעולם לא עזבת?

ובאמת, מבחינתי מעולם לא עזבתי, ומחר אני מוכנה לחזור.

אני מתגעגעת, ועכשיו גם בוכה.

אני צריכה חיבוק.

אז כבר חנוכה. איך שהזמן רץ כשנהנים:)

הגשתי את העבודה ואפילו קיבלתי עליה ציון שעשה אותי ממש שמחה, שלא לומר מאושרת.
וב"ה ב"ה.
מקווה שבאמת הכל יסתדר ככה שאוכל לסיים את התואר כבר ושיהיה לי ממוצע טוב.

תתפללו בשבילי.

חנוכה זה חג של ניסים, חג של אור ושמחה, אני מקווה שיהיה טוב, שבאמת יהיה שמח.
שהכל יתהפך לטובה ותהיה שמחה גדולה.

(א.צ.א.)

עייפתי.

אני לא מתלוננת, רק חשבתי שזה יהיה אחרת.

שום דבר שלא תיכננתי, אבל לא חשבתי על הכל עד הסוף.
אני לא מצטערת, רק תוהה.

בזמן האחרון אני חושבת שאני צריכה למצוא לי מקצוע. משהו שאני אוכל לעסוק בו.

בינתיים אני לא פוסלת כלום-

תואר שני במדע שאמור להכשיר אותי איכשהו להייטק

או

מקצוע אחר שפחות דורש.

וזה די מוזר להבין עכשיו מה נכון.
הפרספקטיבה שליי עכשיו לא עדיפה על מה שהיה לפני שנה, אלא שנפתח לי עוד תחום שאפשר להעמיק גם בו.

בינתיים אני עדיין לא רוצה תעודת הוראה.

אני כבר מנסה לחשוב מה יהיה שנה הבאה וזה די עמום לי.
בע"ה יהיה בסדר:)

(ואני חייבת לסיים את העבודה הזאת כבר. ה' יעזור.)

בשורות טובות!
רק אור!