בחיוך ובמציאה מתמדת :)

אז זהו, מחרתיים כבר ישראבלוג יהיה היסטוריה.

עבורי המקום הזה היה בית. בית במלוא מובן המילה, המקום להיות בו, להכיר אנשים, לחוות, להיות.

להיות בגיל ההתבגרות, להיות באמת, זה לא מעט. ואני, משנת 2005 ועד היום מצאתי את המקום הזה וראיתי אותו כמקום שלי.

התחלתי את הבלוג הזה אחרי שקראתי כאן המון. לכתוב היה מבחינתי להכנס לליגה של הגדולים, להיות מאלה שהמילים שלהם ראויות לדפוס האינטרנטי.

אף פעם לא חשבתי שהמילים שלי ראויות לזה, אבל אתם הייתם כאן. קראתם, עשיתם מנוי, הגבתם לפעמים.

הייתם איתי כשצחקתי וכשבכיתי, כששמחתי וכשהתעצבנתי.

היו יותר רגעים שרציתי לכתוב משכתבתי, היו יותר רגעים שאזכור פה משל אחרים מאשר שלי.

אבל זה האופי שלי, ואני עובדת על זה עדיין, נותנת לעצמי יותר ויותר מקום. תמיד מתקדמים.

תודה, בלוג, תודה שהיית פה עבורי.

יותר מזה: תודה על כך שתמיד ידעתי שיש לי איפה לכתוב. תודה על הקבלה ללא תנאים, על הדף הלבן הזה שמאפשר לכתוב ולכתוב.

תודה לאנשים הטובים שהיו פה ושקראו פה, תודה על שהייתם עבורי והייתם הצד השני מאחורי המילים. תודה שהקדשתם זמן לקרוא מילים שכתבתי. אני לא מקלה בזה ראש. תודה שחשבתם שהזמן שלכם שווה את המילים שלי.

היו הרבה מקומות שחשבתי לכתוב בהם לאורך השנים. פתחתי פה עוד כמה בלוגים (שלא שרדו מעבר לפוסט הפתיחה), פתחתי בלוג בוורדפרס והיו עוד כמה נסיונות. אבל בסופו של דבר המקום הזה הוא היה הכי בית שניתן. הכי בית שניתן. ואולי עכשיו זו הזדמנות להתחיל מחדש, שמח, אחר.

תודה לכל האנשים שכתבו פה וכתבו פה טוב. שמחתי להיות חלק מהעולם שלכם, למדתי מכם, הייתם מורים טובים לכתיבה ולחיים. אני שמחה שהייתם פה, במובן מסוים גדלתי כמו שאני - בזכותכם.

זה לא פוסט סיכום כמו שרציתי, אבל אני קצת מפחדת שלא אספיק, ורציתי לכתוב סיכום משמח ואמיתי.

אני מאחלת לעצמי שכל מה שרציתי יתגשם. באמת.

אני מאמינה שה' רוצה שאהיה מאושרת.

שבע"ה אקים בית בקרוב ואשמח עם בעלי וילדינו, ושתהיה לי הצלחה בלימודים, בעבודה ובחיים.

שיהיה לכולנו את כל הטוב שניתן בע"ה.

בשורות טובות וכל הטוב :)

רק אור!

הגבתי עכשיו לפוסט הזה של מאור מהבלוג החלום האחרון.

מאור מדבר על העובדה שלדעתו ישנו מקום הולך וגדל בישרא לקבוצות שוליים, הוא טוען שישראבלוג הפך לקבוצת תמיכה, בה כל אחד מוצא לנכון לשפוך את הקרביים שלו ולקבל אהדה.

יותר מכך, הוא טוען שבזה שישנה נתינת אהדה לשונה וקבלה של השונה, יש דחיקה של הנורמטיבים אל השוליים, ולפיתוח מוזרויות כאלה ואחרות. כל זה גורם ליצירת חברת-קצה בישרא (ואולי בכלל).

אני חושבת שיש פה פתח ממש משמעותי לדיון, שאני לא יודעת אם כיום יכול להפתח בישרא, שהפכה באמת למשהו אחר (מעניין, חי ושונה) מאשר הייתה כשפתחתי את הבלוג, ובעיקר לפניו, תקופת תור-הזהב של עולם הבלוגינג. ראיתי שיש לפוסט שתי הפניות, ומעניין אותי לראות מה היה לאחרים להגיב ולכתוב על זה. בימי-קדם גם הייתי קוראת את כל התגובות שהיו שם לפניי, 151 תגובות.

וזו גם הייתה התגובה שלי אליו (התגובה ה152בפוסט), שיש כאן מקום לדיון:

אני חייבת לציין את התגובה שלפניי: "למה שמישהו ירצה לשאוף ל"נורמה"? איכסוש", שאולי מבטאת עד כמה יש מקום לדיון הזה על 'נורמליות', 'קצוות' ואינדיבידואליות מקום הרבה יותר ממיליון פסקאות שיוכלו להכתב בעשרות אלפי פוסטים.

ומה אתם חושבים?

אז פגשתי את עידית בדיוק לפני שבוע, באירוע לחברה משותפת. אחרי מלא עדכונים אישיים ודברים שלא כותבים כאן התחלנו לדבר על הבלוגיספרה, על בלוגרים, עלינו כבלוגריות.

ליהגתי כמובן על כמה שאני אוהבת בלוגים, וכמובן שגם היא עד שהגענו לנקודה המבאסת: הרבה אנשים כבר לא כותבים, או כותבים מעט.

הרבה אנשים גם לא זוכים להכרה שלהם כי לרוב עד שכותבים הקוראים מאוכזבים ולא נכנסים- מה שגורם לכך שגם בלוגרים ממש "חשובים" לעולם הבלוגיספרי נעלמים ולא באים תחתם יורשים ראויים, או שמפאת חוסר שיטוט ועיון אני (באופן אישי) לא נתקלת.

עידית טוענת שהעיקר תלוי בכמה אנשים ספציפיים שאילו יחזרו ישנו את המפה, אני לא מסכימה. אני מאמינה שצריך להסתדר עם מה שיש. ואם כרגע מה שיש זה שנים וחצי כותבים (אני יודעת? בטח אני ועידית ביחד זה חצי, ועוד כמה אנשים שמידי פעם מוציאים תחת ידם פוסט מרכיבים את כל השני בלוגרים הנותרים, ועוד יש עודף.).

אני אומרת שבוודאות אפשר לעשות ולפעול בעד העניין הזה.

מה אתם אומרים?
אני ממש בעד רנסנס- אני לא יודעת אם אפשר לחזור לתקופה שהיתה פה לפני שבע ושמונה שנים- תקופת יצירה מדהימה שהיוותה גם רשת חברתית בועטת ונושמת עוד לפני שכולנו הכרנו את המונח. אני לא הייתי יותר מידי פעילה אז, וזה חבל לי. אני לפעמים נזכרת באיזה פוסט שקראתי מזמן וזה מחזיר אותי אחורה, כמו ספר שמחד עוזר לך להתבגר (ולפעמים גם להתגבר) ומאידך מקבע באיזה מקום את מי היית כשקראת אותו.

המון שנים, כמעט עשר אצל חלקנו, שישראבלוג היווה חלק נכבד מהחיים שלנו. חבל לותר על זה.

היום שמעתי צלצול הודעה שפעם היה ה-סימן של האייסיקיו- ה"או-או" שהיה מתקבל בשהתקבלה הודעה. נזכרתי בזה בחיוך. מי עוד חושב בכלל על אייסיקיו, כשיש היום פייסבוק וטויטר וכו' וכו'?

האייסיקיו נעלם כי באו במקומו תחליפים- הצ'ט של הפייסבוק (למרות שלדעתי הוא שנמוך לעומת מה שזכור לי מהאייסיקיו), הטויטר והיכולת להעביר מסרים על המון דברים בתמצות התמצוטים. לעומתו, אני לא רואה מקום לבלוג להיעלם. שום דבר לא משתווה לבלוג, ליכולת לכתוב וליכולת של אחרים להגיב, לשמוח ולהיות איתך בלי הציפיה לקבל על התגובה "לייק". להגיב גם בלי להיות החבר הכי טוב, היכולת לקבל תגובה מאנשים שאוהבים אותך כי אתה שם, ואתה כותב, ולא כי הם מכירים אותך ורוצים להיות נחמדים.

וכמובן, מה שהכי חשוב (לי לפחות, כמו שכבר הסתפקתי לכתוב) זו היכולת לכתוב בלי לדעת שכולם מכירים אותך, היכולת להיות אנונימי כפי רצונך ועם זאת גלוי לחלוטין.

אז מה אתם אומרים?
אמנם פספסתי את כל הקטע התיאורטי של הרנסנס וכו', אבל כתבתי מה שחשוב לי באמת.

יאללה, זזתי לשעור.

אני.