בחיוך ובמציאה מתמדת :)

כפי שאמר מורנו ורבנו עברי לידר, כנראה שיש משהו בתחתית שמגרד לך את הנפש מבפנים ומוציא את הכתיבה. מה מעניין אותנו כשאנחנו שמחים? לרוב אין לזה מילים, לרוב אין לזה תוכן. לצד השני של החיים (שהוא הרבה יותר רחב מ"אושר" צר ממדים) יש מנעד רחב ומשמח של תחושות - מעצב קל, ועד דכדוך ועד פחד וכעס ואכזבה (היא גדועה, האכזבה). כשחושבים על זה, אפילו מבחינה פסיכולוגית מי שהביי הוא ב"היפומאניה" - שזה, אם הבנתי נכון, הדרגה השמחה שהיא כנראה מה שמרגישים בהתאהבות נעימה, ולכעס ולעצב יש אינסוף הגדרות.

אז עכשיו, כפי שניתן להבין, אני ביום כזה לא משהו, שהתחיל מאתמול בערב, והמשיך עד לעכשיו. משהו כמו 24 שעות שלתחושה מעורפלת של חוסר נעימות. הכנתי אתמול עד שתיים וחצי בלילה עוגה ועוגיות לאספת המורים היום. התעוררתי טיפה יותר מאוחר משרציתי כי לא הצלחתי להרדם עד חמש. עד חמש! אתם קולטים את התסכול?

היום היה נחמד ומעניין ומעייף וקצת חסר תועלת באספה, אבל קיבלתי מחמאות על האוכל, שזה הכי כיף :)

(בת טיפוסית, נכון? אבל זה משמח אותי אז מה אכפת לי אם זה אופייני לי כבת או כאדם או כחובבת צבע ירוק.)

ואם כבר מדברים על ירוק, יומן המורה השנה הוא בצבע ירוק מושלם! מושלם!

ואם כבר מדברים על יומנים, אז חיפשתי איזו אפליקציה טובה למערכת שעות - שאזכור איפה אני בכל שעה וכו', ובסוף מחקתי את כולן. תחושה של חוסר נחת אפפה אותי כשהורדתי אותן אליי לפלאפון, מורידה, מנסה ומוחקת, כאילו לא היה לי מספיק נעים לדעת שהן שם.

אני מרגישה לחוצה, ועמוסה ומותשת. כאילו אני בסוף השנה ולא יומיים לפני תחילתה. ואולי דווקא הידיעה לקראת מה אני הולכת היא שמפחידה אותי. איכשהו בשנה שעברה הכל היה יותר תמים, יותר אמורפי ולכן היה הרבה יותר רך ושמח. אור השמש לפעמים לא רק מחטא אלא גם מסמא, מבעית, מראה את הצללים הארוכים יותר של המציאות, שלא בהכרח מציגים מציאות נכוחה.

בקיצור, אני זזה.

אדברה וירווח-לי - אכן, רווח לי. המועקה קצת חלפה, התחושה קצת יותר מתקבלת על הדעת והלב, ובע"ה - אפתח שפתיי ואענה. שתהא זו שנה של שמחה, נחת, בריאות, אושר, עושר, שמחות, בריאות וטוב. ה' יעזור מאוד ויהיה ממשממשממש טוב המון הצלחה בכל מעשי ידיינו, שמחה והצלחה ונחת ואושר וכל התגשמות משאלות הלב לטובה. שיהיו לי הרבה רגעי שמחה ואכתוב בהן. אדע למולל את האושר בטוב ובשמחה ובנחת אמיתית. אמן.

כשאנחנו חושבים על זה, אנחנו מאחלים שנה טובה, ומקווים לטוב.

משהו שחשבתי עליו השנה, בראש השנה זה שבסופו של דבר שנה טובה נפרטת לחודשים טובים, שבועות טובים, ימים טובים, רגעים טובים עם אנשים טובים.

ואני מאחלת לעצמי, לכולנו, הרבה-הרבה כאלה.

זו הייתה שנה נהדרת, תש"ע.
שנה"ל תש"ע עוד לא באמת הסתיימה עבורי, עם ציונים שאני מחכה להם ועוד מבחן ועבודה, ומקווה שיסתדר הכל ואני אהיה בעלת תואר ראשון, בע"ה במהרה.

מבחינה אישית- זו היתה שנה טובה, אנשים שאני אוהבת התחתנו, הכרתי אנשים חדשים, התחלתי ללמוד שפה חדשה, למדתי שפת תכנות חדשה, פיתחתי מיומנויות חדשות.

שנת תשע"א מתחילה עם סימן שאלה, כמאמר השיר, אבל אני עוד אמצא לה תשובה.

זו שנה של חיפוש עצמי, שנה של מציאת עצמי.

אחרי שנת שירות ושלוש שנים תואר הגיע הזמן קצת לעצור ולחשוב- מי אני, מאיפה אני באה ולאן אני הולכת, איפה אני רואה את עצמי בהמשך.

אני מנסה ללכת להרבה כיוונים עכשיו, הרבה גישושים, הרבה נסיונות, חלקם אולי מאוחרים מדי.

אני בטוחה שמה שיימצא בסופו של דבר יהיה הדבר הנכון ביותר עבורי.

אני צריכה עכשיו להתמודד מול השאלה הזאת- מי אני? מה אני רוצה לעשות בחיים שלי? איפה אני רואה את עצמי?

עכשיו ראיתי את הפרסומת לתוכנית שתהיה ביום רביעי "תיכון ההזדמנות האחרונה" בערוץ 2, והייתה לי תחושה קשה של שליחות.

ואני בולעת המון רוק עם המחשבה הזו כי להיות מורה זה הדבר האחרון שאני אי פעם רוצה לעשות.

אבל איכשהו אני לא מתנגדת לכל דבר שהוא לא פורמאלי או מסגרות מעבר- כמו פנימיות ומרכזים, ואני חושבת שיש בזה שליחות ענקית.

השאלה שלי- האם זה מתאים לי?

ומה עם המדעים שאני כל כך אוהבת?

לפי מה בוחרים בכלל מה רוצים לעשות בחיים?

לפי מה שעושה טוב בנשמה? לפי מה שחשוב? לפי מה שמתגמל כלכלית?

סימני שאלה, ויהיו תשובות, מבטיחה:)

ואוו, זו הולכת להיות שנה מעולה.

שתהיה שנה טובה,
שנה של שמחה והצלחה.

שנה של אושר אמיתי, של בריאות איתנה וכח נפשי.

של שמחות ושל כל מה שנאחל לעצמנו.

רק אור!