בחיוך ובמציאה מתמדת :)

(זה הולך להיות קטנוני, אבל לא נורא, אני חייבת מתישהו אחרי חמש שנים באקדמיה לפרוק תסכולים אקדמאיים, למרות שהם נשמעים קצת כמו אוי-אוי-אוי)

הסמינריון שלי, הוא לא נגמר, פשוט לא נגמר.

חשבתי שזה הולך להיות לא-מסובך, אפילו קיוויתי לסיים ולהגיש אותו במהלך הסמסטר, אפילו ביום האחרון של הסמסטר, וזה לא קרה, פשוט לא.

ומאז אני כותבת אותו, האמת שבהתחלה זה היה די איטי, ובשלב מסויים נתקעתי סביב ה15 עמודים.

ואז עלה הרעיון הזה שאני אשכרה צריכה ללכת ולמצוא מאמרים מהתחום ולהכניס אותם, כי אחרת זה לא בדיוק עבודה סמינריונית (עכשיו שאני חושבת על זה, אפילו לא פתחתי ויקיפדיה. אני תוהה אם זו טיפשות גמורה או הוכחה נוספת לכך שהאקדמיה השתלטה לי על החיים.) ואז הלכתי לספריה וצילמתי, וקראתי, והכנסתי (אחד הדברים המאגניבים ביותר זה הערות שוליים, אני מעריצה של הערות שוליים, אם יש דבר כזה. ויש לי דווקא כמה הערות שוליים אני אוהבת- "חוקר, מחקר, עמ' 215, הערה 55". כאלה דברים נותנים לי תחושה שאשכרה קראתי את כל הספר:))

ואתמול התחלתי להחליט שאני צריכה לסיים את זה כבר. נמאס.
כמה אפשר להגיד לאנשים שאני צריכה לסיים את הסמינריונים? (ברבים, כי יש עוד אחד)

[ובלי לומר מילה על התזה]

ואז היום, רגע לפני שאני כותבת את ההקדמה (הדבר האחרון שאמורים לכתוב בעבודה אקדמית, אחרי שכבר די ברור מה רציתי לומר ומה אמרתי) החלטתי לעבור שנית על המחברת, אולי למדנו איזה משהו שכדאי להכניס. איזו טעות זו היתה.

אני עדיין בשעורים שנלמדו בכסליו, פחות מחודשיים אחרי תחילת הלימודים, וכבר גיליתי איזה שני מאמרים שנראה לי די חשוב להכניס לעבודה, אבל הם לא מולי, ואין סיכוי שאספיק להכניס אותם (רעיון הספריה העירונית עלה וירד, כי אין לי כח). תכננתי ללכת מחר ולהגיש את זה- מה יהיה?

אני חושבת שאני פשוט אארוז את זה יפה, ואגיש את זה ככה, נמאס לי כבר, יש לי עוד סמינריון להשקיע בו ותואר לסיים וזה לא ייגמר ככה.

ה' יעזור.

(ועכשיו דיברתי עם הבוסית שלי ואיכשהו זה יוצא שאפילו שלא עבדתי בכמעט חודש האחרון אני גם לא אעבוד עד סוף החוזה שלי, מה שאומר שגם אין לי משכורת בזמן הקרוב וגם לא ייצא לי לעבוד פעם אחת אחרונה לפני שאני עוזבת. מבאס ברמות.)

שנה טובה, אנשים, שנה טובה באמת.

הפוסט הזה נכתב בעקבות הפוסט הזה של עידית, ובעיקר החלק הראשון שלו. אני חשה צורך לכתוב שאני כותבת בעקבותיה ולא כקונטרה, אלא דברים שעלו לי ומצאתי לנכון לשתף (אגב, עידית- אני חושבת שהתגובה שלי שם היתה קצת נוקשה. אם את חושבת כך גם- אני מתנצלת, באמת שלא התכוונתי.)

אני לומדת. אני לומדת לא כי מישהו מחייב אותי או כי אני נורא צריכה את זה, אלא כי זה מעניין אותי. אני לומדת, למרות שבת'כלס אין לי אף מקצוע שמחכה לי בסוף התואר, ושום מקום, למעשה, לא מחפש בוגרים של התואר וירצה ממש להעסיק אותי.
אני לומדת מהסיבה היחידה- שזה מעניין אותי וכי אני רוצה להרחיב את ידיעותיי- ואולי, וזה בעצם מה שמשותף לכל בוגרי ותלמידי התואר, כהגדרת ברנר: אף-על-פי-כן.

הרבה פעמים אני חושבת שעשיתי איזו טעות בדרך. אני חושבת שזה לא סביר שאחרי כמה שנים טובות באקדמיה אני עדיין יכולה לצאת לשוק העבודה ולגלות שעבורי- השוק סגור. כמעט ואין מקצוע שדורש בוגרים של התואר שלי, וגם אם כן זה רק בגלל שלא ממש אכפת להם- מחפשים אקדמאים ותו לאו.

אני חושבת שבאיזה מקום, אפילו שהיה לי כיף אינטלקטואלית בתואר הראשון, היתה כאן איזו טעות, איזו בעיה במערכת.
אני לפעמים נתקלת בזה כשאני פוגשת אנשים חדשים (לא בא לי להגיד את המילה המפורשת, אבל כן, לזה אני מתכוונת.). הרבה פעמים אנשים (אפילו כאלה שלא הגיעו לשלב של לימודים אקדמאים ואפילו לא חושבים על זה) מסתכלים עליי ולא מצליחים להבין את זה.

ושלא תבינו לא נכון- אני עובדת, ועובדת מספיק. אבל עדיין- העובדה שאין לי מקצוע, לפחות לא כזה שאפשר להגדיר (רואה חשבון, עורך דין, עובד סוציאלי, מהנדס.) איפשהו נתפסת כבלתי-נתפסת.

אני אולי אפילו מוצאת את עצמי מעריצה אנשים שיכולים לשבת וללמוד מקצוע, שהעובדה שהוא מקצוע הוא ראשון במעלה והעניין בו הוא בעדיפות השניה. אני מעריצה אנשים שמסוגלים לומר: "ואז אני אהיה משהו ואוכל להתמסר למה שאני באמת אוהב".

אני חושבת שעד כאן.

בקרוב- רק בבלוג של רק אור!- תיאור יום עבודה טיפוסי:)

בשורות טובות!
אני.

אני קצת מזניחה את המקום הזה בזמן האחרון.

בזמן האחרון נהייתי טכנאית בזעיר-אנפין.

בעבודה אני האחראית על התיקון של המחשבים רגע לפני שקוראים לטכנאי, והאחראית על הטכני.

בבית, אחרי שאיזה חיבור במחשב התרופף פתחתי אותו וחיזקתי את החלק.

אני חייבת לציין שזה מאוד מספק, לראות משהו ששינית והוא מתפקד, וזה משמש אנשים, ויש פתאום אווירה אחרת.

זה הרבה יותר נחמד מעבודה שהיא טכנית ולא מחייכת.

האמת היא שכשיצא לי לומר את זהה לבוסית שלי, היא לא הסכימה איתי, ואמרה שנהוג להרגיש ש"עושים משהו באמת" כאשר מתעסקים בטכני, ופחות בפועל בכל מיני אירגונים וסדרים ומעשים.

אותי זה דווקא משמח כאשר אנשים יוצאים מרוצים.

(בפעם הבאה: הייקו. מבטיחה.)