בחיוך ובמציאה מתמדת :)

בדרך כלל, אני לוקחת קווים קבועים לאוני'. לא היום.
עמדתי בתחנה והחלטתי לברר אם יש עוד קויוים שמגיעים לאוני'. שאלתי כל אוטובוס שבא, עד שאיזה נהג ענה לי שכן.

עליתי. ישבתי במקום הראשון, מימין לנהג, התחלתי לשמוע מוסיקה ולקרוא, עיסוקיי הרגילים משהו בזמן נסיעות.

פתע פנה הנהג פניה חדה ומצאתי עצמי ברחוב לא מוכר, כל כך שונה מהמסלול הרגיל שלי, המכאני משהו.
הנחתי את הספר בצד. קראתי את פניהם של האנשים, לקחתי חום מהם והחזרתי להם חיוכים ואהבה.
אהבה של עמ"י כזאת, לאנשים הפשוטים והרגילים, שעולים על אוטובוס עם עגלה ועומדים בנסעה כי "זה רק שתי תחנות", לאלו שיושבים ונראים כאילו עול העולם רובץ על כתפיהם, לצעירים שנראים כאילו הם כאן באיזה תעתוע חולף ולמבוגרים שחיים כאלו זה הזמן להינות.
כל כך הרבה סוגי אנשים, כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה יעדים שה' זימן לעלות על אוטובוס אחד, זמני.
איך לעשרים דקות היינו מאוחדים כל כך, נתינים של מנוע ונהג.

ירדתי מהאוטובוס ואמרתי לנהג תודה, ויום טוב.
עשה לי את היום, מגיע לו:)
[תודה ה', שזימנת לי את החוויה הזו, למדתי ממנה כל כך הרבה. תודה.]

אני חושבת שאני נמצאת עכשיו באיזושהי צומת, למרות שלא אמורה להיות לי כזאת.
קרו כמה דברים לאחרונה שגרמו לי לחשוב, ואני לא יודעת...
אני צריכה זמן לנוח קצת, לחשוב על עצמי ואל עצמי.
אולי אתנתק קצת {למרות שאני לא יודעת אם זה יבוא ידי ביטוי בבלוג.}

שיהיו לכולנו מחשבות טובות, בריאות איתנה וכמובן-
רק אור!