בחיוך ובמציאה מתמדת :)

כפי שאמר מורנו ורבנו עברי לידר, כנראה שיש משהו בתחתית שמגרד לך את הנפש מבפנים ומוציא את הכתיבה. מה מעניין אותנו כשאנחנו שמחים? לרוב אין לזה מילים, לרוב אין לזה תוכן. לצד השני של החיים (שהוא הרבה יותר רחב מ"אושר" צר ממדים) יש מנעד רחב ומשמח של תחושות - מעצב קל, ועד דכדוך ועד פחד וכעס ואכזבה (היא גדועה, האכזבה). כשחושבים על זה, אפילו מבחינה פסיכולוגית מי שהביי הוא ב"היפומאניה" - שזה, אם הבנתי נכון, הדרגה השמחה שהיא כנראה מה שמרגישים בהתאהבות נעימה, ולכעס ולעצב יש אינסוף הגדרות.

אז עכשיו, כפי שניתן להבין, אני ביום כזה לא משהו, שהתחיל מאתמול בערב, והמשיך עד לעכשיו. משהו כמו 24 שעות שלתחושה מעורפלת של חוסר נעימות. הכנתי אתמול עד שתיים וחצי בלילה עוגה ועוגיות לאספת המורים היום. התעוררתי טיפה יותר מאוחר משרציתי כי לא הצלחתי להרדם עד חמש. עד חמש! אתם קולטים את התסכול?

היום היה נחמד ומעניין ומעייף וקצת חסר תועלת באספה, אבל קיבלתי מחמאות על האוכל, שזה הכי כיף :)

(בת טיפוסית, נכון? אבל זה משמח אותי אז מה אכפת לי אם זה אופייני לי כבת או כאדם או כחובבת צבע ירוק.)

ואם כבר מדברים על ירוק, יומן המורה השנה הוא בצבע ירוק מושלם! מושלם!

ואם כבר מדברים על יומנים, אז חיפשתי איזו אפליקציה טובה למערכת שעות - שאזכור איפה אני בכל שעה וכו', ובסוף מחקתי את כולן. תחושה של חוסר נחת אפפה אותי כשהורדתי אותן אליי לפלאפון, מורידה, מנסה ומוחקת, כאילו לא היה לי מספיק נעים לדעת שהן שם.

אני מרגישה לחוצה, ועמוסה ומותשת. כאילו אני בסוף השנה ולא יומיים לפני תחילתה. ואולי דווקא הידיעה לקראת מה אני הולכת היא שמפחידה אותי. איכשהו בשנה שעברה הכל היה יותר תמים, יותר אמורפי ולכן היה הרבה יותר רך ושמח. אור השמש לפעמים לא רק מחטא אלא גם מסמא, מבעית, מראה את הצללים הארוכים יותר של המציאות, שלא בהכרח מציגים מציאות נכוחה.

בקיצור, אני זזה.

אדברה וירווח-לי - אכן, רווח לי. המועקה קצת חלפה, התחושה קצת יותר מתקבלת על הדעת והלב, ובע"ה - אפתח שפתיי ואענה. שתהא זו שנה של שמחה, נחת, בריאות, אושר, עושר, שמחות, בריאות וטוב. ה' יעזור מאוד ויהיה ממשממשממש טוב המון הצלחה בכל מעשי ידיינו, שמחה והצלחה ונחת ואושר וכל התגשמות משאלות הלב לטובה. שיהיו לי הרבה רגעי שמחה ואכתוב בהן. אדע למולל את האושר בטוב ובשמחה ובנחת אמיתית. אמן.

שיש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, שאני רוצה להספיק.

כל כך הרבה כיוונים ללכת בהם, וכולם נראים טוב, כולם נראים עם סוף טוב.

השאלה היא מהי הדרך הבאמת נכונה, ולמה אין אפשרות לעשות הכל ביחד.

או יותר נכון- איך בוחרים?

אני מרגישה כמו דורותי בשביל האבנים הצהובות כשהדרך מתפצלת. סוג של חוסר וודאות שמהולה בהבנה שדרך אחת היא נכונה.

אבל מהי?

יש עכשיו איזה משהו שעלה לי. משהו שהעסיק אותי גם לפני שנה בדיוק (טוב נו, שנה ושבוע:))

ועכשיו אני חושבת עליו.

ומן הסתם זה יפתח דרך אחרת לגמרי.

בע"ה אני אעשה את הבחירה הנכונה.

זה מצחיק שזה ככה.
כאילו לפני שנה הייתי בצומת ולא שמתי לב, המשכתי כאילו אין כלום, ופתאום זה נורא בוער לי.

למצוא את עצמי בתוך העולם הזה, לבחור דרך.

ופתאום זה חשוב לי.

בשורות טובות!
רק אור!

השבוע, אם ימשיכו בשביתה, ישבתו העובדים הסוציאלים חודש. חודש תמים של שביתה.
ולא סתם שביתה, שביתת מחאה עם הפגנות ומחאות וצעקות והמון צבע אדום.
אני לא חושבת שהשביתה שלהם לא מוצדקת. על כל אחד לקבל שכר ראוי בהתאם לעבודתו, אבל עובדים סוציאליים הם מסוג האנשים שהמקצוע שלהם לא יכול לאפשר להם לשבות, לפחות לא במדינה כמו שלנו, שהיא (אולי לא מאוד אבל ביחס למדינות אחרות בוודאי) מדינת רווחה.

אני חושבת שאסור להם לשבות.

יותר מזה, אני לא יכולה להבין איך הם מסוגלים לשבות. לשבות, ולא ללכת לעבודה במקומות שכל כך צריכים אותם ולאנשים שאת טובתם הם חיפשו ולכן פנו ללמוד עבודה סוציאלית מלכתחילה. זה פשוט לא נפתס בעיני שהם מסוגלים לדעת שיש ילדים שלא זוכים למשפחות אמנה, שילדים לא מקבלים טיפול, שאנשים שמאוד צריכים ואין להם לאן לפנות (ולרוב זה באמת מוצא אחרון) מגלים שהעו"ס שובת/ת ולכן יש לחכות.
מצד נוסף, אני גם לא חושבת שעובדים סוציאליים, לא משנה כמה הם מרוויחים מחד וכמה הם משכילים מאידך צריכים לצעוק ולשבת על הגדרות ולצאת להפגנות המוניות. יש דרך לנהל מאבק.

מתי-שהו, בשנה האחרונה, כששקלתי את דרכיי הלאה חשבתי ללמוד עבודה סוציאלית. היתה התלבטות אם ללמוד לתואר ראשון או לעשות הסבה, ואם בכלל. עד שהחלטתי היה מאוחר ולא יכולתי להרשם. אני כבר לא יודעת עכשיו מה לחשוב.

אני *יודעת* שאם הייתי עו"סית, לא הייתי מסכימה להשתתף בשביתה, ואם היו צריכים אותי הייתי שם.

עד כאן.

בשורות טובות!
אור.