בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני קוראת. יותר מדי קוראת. בלוגים שלהם ושלנו. עיתונים, דעות, פרשנויות, הפניות, אתרים כאלו ואתרים אחרים. לוקחת את ערימות המילים בסוף היום אל המיטה והן מגובבות עליה כמו ערימות של כביסה. מנסה לקפל, לעשות סדר. ערימת הלא היתה ברירה, ערימת הכן היתה ברירה, ערימת צהל חלש וטועה, ערימת צהל חזק וצודק, ערימת אין יעד אסטרטגי ברור, ערימת יש יעד ברור, ערימת השוואות הסטוריות למה צבא נגד גרילה כן וערימת השוואות הסטוריות בדיוק הפוכות. האמת, שום דבר לא מתקפל לי יפה. כמו סדינים עם גומי, תמיד נשארים קצוות ובליטות. בין כל הערמות פזורות גופות. כמו גרביים בודדות שכבר אי אפשר לסדר בזוגות. והחיזבאללה בטח אדום ומתנשף נורא למרות שהוא בכושר לא רע, כי הוא כל הזמן מטפס מדרגות. כששום דבר לא מסתדר לי עד הסוף אני מעיפה הכל בתנועה חדה על הריצפה ומתכרבלת במיטה. אני בחוסר אונים מחשבתי. לפעמים בא לי לדחוף את הראש לפריזר אולי ככה תהפוך לי העיסה לדעה מוצקה.

לא יודעת היכן משיגים מושג.

ארבעה דברים שיש לי מהם קצת פחות מהממוצע ( יחסית לסביבה הקרובה):

ילדים.

זוגות נעלים.

גודל ציצים.

נכסים.

ארבעה דברים שיש לי מהם טיפה מעל הממוצע (יחסית לסביבה הקרובה):

סנטימטרים בגובה.

חלב בקפה.

אהבה.

כח בזרועות.

ארבעה דברים שיוצאים לי לגמרי מהבפנים בלי הרבה שליטה:

קטעים מסוימים בכתיבה.

נזלת בריצות של החורף.

אורגזמות.

שאגות בשלג או בים תוך כדי גלישה.

ארבעה דברים שחסרים לי:

סיגריה בין השפתיים.

אופנוע בין הרגליים.

אסרטיביות.

חברים.

ארבעה דברים שאני גרועה בהם:

שיחות אינטלגנטיות על ספרות.

שיחות אינטלגנטיות על פוליטיקה.

שיחות אינטלגנטיות על מוזיקה.

שיחות אינטלגנטיות על סרטים.

שיחות אינטלגנטיות על... אופס, אמרנו רק ארבעה.

ארבעה דברים שאני טובה בהם:

חקירות נגדיות.

דבקות במטרה.

לראות לבפנוכו של אנשים.

ניואנסים ונימים של החיים.

ארבעה דברים שמביכים אותי:

לעשות פרויקטים מיושנים.

לעשות קקי במקומות שאיני מכירה.

לחזור למקום אחרי שכבר אמרתי שלום.

להגיב אצל מישהו ולא לקבל תשובה.

אז חמישה לילות ראשונים הייתי אישה בירידה. בכל בוקר מצאתי עצמי קרובה לים בעוד טיפה. ככה אני כשאני עם עצמי, לבדי, בלי גבר לידי. לא בודקת שיפועים, לא מותחת יריעות, לא תוקעת יתדות, לא מתקנת טעויות. אוהל נידף ברוח. יהיה בסדר.

השעות הכי יפות היו השעות האפורות והאדומות בהן הייתי יושבת מול הכחול הגדול הזה, מחכה לגלי המעבורות שירעידו את המים, נועצת עיניים במחזה העועים, מנסה להפריד בין ראשי כלבי ים לצל הגלים.

בגשם שוטף שלא אפשר לי אפילו קפה של פרידה אני מקפלת את כל הרטוב הזה לתוך האוטו. נוסעת למעבורות בדרך לאי העוד יותר קטן הבא. בבושקה של איים ומעבורת יש שם. בדרך, לצד תחנה אפורה, ריקה ורטובה אני אוספת אחד גבר עם אחד תרמיל. בלילות הבאים כבר אשן ישרה.

אחרי שהוא עולה לאוטו ואני מעבירה לו אחריות נוטפת מגשם הוא שואל עד כמה הייתי מנותקת וגם יודע בעצמו את התשובה. אז הוא מספר לי על רוחות מלחמה. מחסיר בי פעימה. אין מקומות כמו המקומות שאני נמצאת בם שאפשר להרגיש יותר מנותקת ורחוקה. אני מנסה לסנן לעצמי את ההרגשה. זה קומפוסט כזה של אשמה, דאגה, התנצלות ונחמה.

אתמול בלילה בדרך הביתה, על ספסל במעבורת אני מרימה עיתון נטוש. רואה את התמונות. הפצועים, ההריסות, הבכי, הפנים. לא שלנו. שלהם.

אחר כך בבית אני פותחת את המייל וקוראת את המילים הצפופות המצמררות שלו שמספרות מה מצא כח החילוץ בשני ההאמרים. לא שלהם, שלנו.

שלנו ושלהם. אנשים מתים. הדמיון שלי אוטם את הלב שלי. אני עוד בשיטות של מלחמות ישנות. אני רק אוטמת איברים ותחושות במקום לאטום חלונות.

לא לשכוח להשאיר מאחור:

מושא אהבה.

מחשב נישא.

שאלות ללא פיתרון.

עיר עייפה.

לא לשכוח לארוז:

מחברת חומה.

בקבוקי יין.

משקפת שחייה.

אפונה ירוקה.

על חשבון הבית:

מים.

שמים.

כוכבים.

אדמה.

אשובעודתשעהימים.