אני סוגר את הבלוג, מחקתי את כולו איני יכול לכתוב כאן יותר. קורים לי דברים גדולים, לא ראוי לשתף אותם כאן יותר. תודה רבה לכל מי שהיה כאן איתי היה לי באמת תענוג להכיר את את מי שהכרתי כאן

 

זה מכתב הפרידה שחשבתי עליו היום בעבודה.

 

ועכשיו באמת, קשה לי למחוק את הבלוג הזה, גיביתי אותו לכל מקרה, אני מתקשה להוריד אותו מהרשת, מתקשה רגשית. אני משאיר אותו ברגשות מעורבים. צד אחד אומר לי להוריד את כולו ולהשאיר את מכתב הפרידה. איני רוצה שידעו עלי יותר, אני צריך להיעלם באלמוניות המסתורית של החיים. הם יפים כל כך. הצד השני נותן לי בקונטרה. אני חלוק וחצוי. אולי בסוף אבחר בדרך הביניים- להשאיר את הקטעים- את כל ה800, בתור טיוטה. 

לענייני- אני לא יודע אם אוכל לכתוב פה יותר. אולי כן, אולי לא, אולי לא בקרוב, אולי בעתיד. נכון להשנייה ולהשנייה בלבד- אני משאיר את הפוסטים כולם. אולי הם ירדו. אולי לאט לאט, אולי בבאת אחת. אולי בכלל לא. בקשר לבלוג החדש שלי ה"יומן שדה"- שקלתי. זה לא יקרה. לפתוח יומן שדה, שיש בו "חומר נע" על אנשים חיים, שאחדים מהם עלולים להתקל בו בתור בלוגרים הוא לא אתי. לא אתי נקודה. אם אני אשים יומן שדה בבלוג- הוא יהיה נעול בשם וסיסמה- שלי. ולא של אף אחד אחר. שום כניסות, שום תגובות. זאת הפעם הראשונה, שאני מוכן לוותר על הבלוג שלי. לוותר עליו, כמו עט שנופל מהיד- לוותר עליו. אני לא יודע אם אכתוב פה שוב. אולי. בפנטזיה שלי, כשחשבתי על הפוסט האחרון שיגיע, ידעתי, ידעתי שהמילים האחרונות, יהיו מילים מתוך שיר של אמא שלי, המשוררת הנפלאה, שולמית אפפל. לשיר קוראים- אַסְפַּקְלַרְיָה לְחָשָׂך.