היום בדרך הביתה, האמת בדיוק כשנכנסנו הביתה, אמא שלי שאלה אותי אם אני יודע מי צילם את הסרט החדש של אורי זהר והבן שלו.
הייתי צריך לדעת. אבל עניתי שאני לא יודע.
אבא שלך היא ענתה לי. היה כתוב שהוא הצלם במאי ועורך. מתאים לו חשבתי לעצמי.

 

טוב שאני לא יודע מזה חשבתי לעצמי. כל הסרטים שהוא מצלם. אין לי חלק בזה. הוא אף פעם לא שיתף אותי. הוא אף פעם לא היה. עדיף.
גם לא ידעתי בזמנו שהוא צילם את הפרופגנדה של אריה דרעי "אני מאשים". ופעם גם לא ידעתי שהוא צילם את כל תשדירי הבחירות של ש"ס. את כל אלה אני מקבל בדיעבד. אבל עכשיו אני יודע. ואני לא חלק מזה. ואין לי שום דבר מזה. והמחשבה היחידה שעולה לי זה מה היה אילו.
מחשבה רגילה. מזל שאני רגיל.

יומיים עסוקים. חשבתי על המשקעים. הייתי שמח להיות בלעדיהם. אבל אילו הייתי בלעדיהם, משמעו שגם הייתי בלי לקחים ולְמַדִים שקיבלתי. ואישית, אני לא מוכן כעת לוותר על השיעורים שקיבלתי- כנראה שאצטרך לחיות עם המשקעים .
אני חוזר עייף, אני טוחן את המוח, אתמול ממש אהבתי את זה, היום התעצבנתי, אבל הדבר נעשה, זה להכנס בהתמסרות בפנים.