באלטנוילנד מצאתי את שלוותי הפנימית.
בימים האלו הייתי עסוק וטרוד במספר רעיונות ובמספר אנשים שלא נתנו לי מנוחתי.
חלק מהרעיונות והאנשים היו שם לטוב. חלק מהם היו שם לרע.
בדמיוני ראיתי צורות גאומטריות וחיות שונות.
חלקן סימנו אותי, חלקן סימנו את הרוע.
מודע למצבי הפנימי החלטתי לא להיאבק בחיות הפנימיות, כמו תמיד. מין אקט יהודי כזה.
כמו סערות, גם הן עוברות כשמניחים להן,
החלטתי להניח לזה ולחיות את חיי. 

אומנות ההוויה, זן, צורות גאומטריות פשוטות ודלתות פתוחות מאייקידו, הובילו אותי אל עבר אלטנוילנד.
כשנגלה לי שאני זקוק לאוזן, קישור קל הביא אותי אל עבר אהבה שנמצאת שם.
כל מה שצריך לעשות זה לבקש. אז ביקשתי. אז קיבלתי.

באלטנוילנד מצאתי את שלוותי הפנימית.
שוב הצלחתי לסתום את הגולל על חיות רעות שאני נותן להן לדבוק בי.

בנסיעה היום מראשון לרמת גן, עלה בדעתי שלא משקעים אנו צוברים כי אם שכבות. שכבות אותן אנו מחויבים להוריד מאיתנו כדי להגיע שוב אל עצמינו. בגילוי הזה היה המון כוח, הוא היווה שינוי בתפיסה, מהפך, כמו רוצה לומר, שאם אנו בני אדם שיש בנו משקעים, כי אז נותר חלל, חסר, אולי דבר שלעולם לא נוכל למלא. אני הבנתי שאין בי חלל, אין בי חסר, אני אדם שלם ומושלם כפי שאני. לכל היותר הוספתי עלי כמה שכבות. תחושת רווחה שטפה אותי פתאום.
כל מה שנותר זה לקלף.