| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 9/2009
צלמת
הזמנתי אותה אלי. הראיתי לה קצת חומרים. לא התלהבה. אחר כך הראיתי לה תמונות מהמזרח. היא נשמטה. עברנו לצילומים שלה. אמרתי לה מילים כמו קומפוזיציה ועומק שדה וצבעים. היא נכנסה לדיכאון. לא ידעה לשחק עם התריס והצמצם.
הלכתי להכין טחינה. מול עיניה. מול עיני היא נסגרה, חומה עלתה ותיסכול נזרק על פניה ובקולה. אמרתי לה צלמי אותי, הנה לך התאורה, תגרמי לי לצאת טוב. אם המצלמה לא היתה עולה 8000 שקל היא היתה מטיחה אותה לרצפה. בלק אאוט. פתאום אחרי שנתיים היא קלטה שהיא לא יודעת לצלם. עצרתי את הכנת הטחינה והתיישבתי מולה.
"שיחת עיניים", היא שאלה? לא, מה פתאום, נראה שאת צריכה תשומת לב אז אני נותן לך תשומת לב.
אני הולכת, אני כלכך מתוסכלת שאין לך מושג.
אני יכול להבין, אמרתי לה, אבל אני לא רוצה שתלכי. אני יכול לעשות בשבילך משהו?
לא, אני בכל זאת אלך, אוף, הטיול שלי הלך לעזאזל, בשביל מה אני נוסעת למזרח עכשיו?
אני אמורה לחזור עם תמונות טובות ועכשיו אני יודעת שהכל זבל.
היא הלכה ואני חשבתי על ז'אן לוק פיקארד ועמוד שדרה. על זה שהמחויבות הראשונה היא לספינה ושהספינה היא תמיד הדימוי למציאות ושהשאלה היא תמיד "מהי הספינה" וזו השאלה הכי חשובה.
היא הלכה ואני נשארתי עם טחינה בשום ופטרוזיליה ועם ההבנה שלפעמים חטאת רובץ בפתח לאנשים ולך אין מה לעשות עם זה, זה גדול ממך.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
