גמרתי אומר בליבי לא לרתום את בוסי בחזרה לעבודה לאחר שפיטר אותי ולאחר שפיטר מלצרית אחרת. דברים רוחשים שם על פני השטח. אני עוזב.

now you know

 

היום קיבלתי איום בתביעה משפטית על הוצאת לשון הרע מחברה שלי לשעבר מהפוסט על הדיקונסטרקשן, הפוסט האחרון שלחודש נובמבר. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. דיברתי עם יריב בטלפון. מספר האנשים שקוראים את הבלוג הזה ירד לשישה מותרים. לפני שבועיים שלושה גיליתי שהיא כתבה בלוג בזמן שהיינו ביחסים. כל אימת שהיינו ביחסים היא קראה אותי לעומקי ולרוחבי והשתמשה בהנדסת המחשבה שלי כדי לנווט את המציאות בכיוונה. כמה מעניין, חשבתי לעצמי כשגיליתי את זה. היום אחרי השיחה עם היריב ועוד שיחה משפטית עם חברה יקרה אהובה קיבלתי טלפון מדוד שלה. הוא סיפר לי שהוא יודע. התחיל את השיחה באיום במשפט פלילי ונתתי לו לנשום כדי שירגע. באמת איש טוב, חבל שהוא נכנס לזה. בסוף השיחה הוא אמר לי שהוא מאמין שאין לה קייס. זה אחרי שגיליתי לו שיש לה בלוג, שהיא הכתה אותי כשנפרדנו (יש לי צילומים), שהיא משתמשת בו בלי לספר לו את כל האמת (היא לא סיפרה לו שיש לה בלוג, היא לא סיפרה לו שהיא כתבה פוסטים מרושעים עלי, היא לא סיפרה לו שהיא מוחקת את הפוסטים שלה כדי להסתיר ראיות, היא נתנה לו רק את מה שנוח- ואתם יודעים מה אני אוהב לומר: "כמה נוח").

 

כל מי שסיפרתי לו על האירוע קלט שאין בסיס לתביעה משפטית. העילה שלה מצחיקה. אף אחד לא יכול לזהות אותה, שמה לא מוזכר, אפילו לא בראשי תיבות. כל מה שמוזכר זה שמות של שדרני רדיו, שבינתיים הפכתי לראשי תיבות, שמות החתולים שלה והשם שהיא נתנה לאוטו שלה, אבל אפילו את זה אי אפשר להבין בלי שאני אומר את זה במפורש.

 

המכתב שלה ליריב הוא מוזר עוד יותר. השפה המשפטית אכן רהוטה, אבל גרמה לי להקיא בהחלט, היא צעירה וירוקה ומתלהבת מהכח שיש לה לכאורה. שימוש בשפה יותר משהוא מעיד על נסיון וחכמה, מעיד לרוב על היות המשפט חלול והאדם הנושא אותו חליל. אחד הדברים שעלו לי הוא שאני נתון לאיום. כמו האיום שהייתי בו כשהיא ישבה לי על המיטה וסירבה לעזוב את הבית שלי כשנפרדנו. היא סירבה ורצתה לחכות לאמא שלי ולאחותי שהיו באותה עת בי-ם כדי "לספר להן כמה חרא הבן שלה". שום דבר לא עזר, עד שהבנתי שמדובר על טרור. הרמתי טלפון לאמא שלי וסיפרתי לה מה עובר עלי באלו הרגעים.

אחרי השיחה הייתי נחוש עוד יותר בדעתי. הלכתי למיטה והתחלתי להרים את המזרון אחרי שביקשתי ממנה לקום. היא סירבה. הרמתי את המזרון והוצאתי אותו מהחדר. היא התיישבה לי על הקרשים של המיטה. התחלתי להרים אותם אחד אחד. לבסוף נותרו שלושה שניים אחד. באחרון היא גם סירבה לקום. הזהרתי אותה אפילו שוב. בסוף היא קמה. "אני הולכת להתקלח" היא אמרה לי. רק אחרי שהיא הלכה מהבית הבנתי כמה מוזר היה זה שהיא הלכה להתקלח אחרי הריב הזה, ועוד בבית שלי.

אחרי שהיא הלכה מיהרתי לתעד את השריטות, החבורות והכתמים הכחולים שהיו לי על הידיים, הגב, המפשעה והבטן מהציפורניים שלה. היא כתבה בבלוג שלה שגם היא הלכה לצלם את גופה אחרי זה. אחד הדברים שאני מודה לעצמי שעשיתי, וזה בזכותה האמת, הוא שלקחתי קורס ששמו משפט וחברה. אחד הדברים הכי גדולים שלומדים בסוציולוגיה הוא האמת על דברים. בכל נושא, בכל עניין, בכל מצב. תמיד יש מישהו שמעוניין לשלוט בסיטואציה, תמיד יש את זה שירוויח ואת זה שיפסיד, תמיד יש אינטרס.

 הסוציולוגיה חושפת אינטרסים, היא מבקשת לנתח מצבים חברתיים כך שהחוקר יראה את המציאות בצורת המטריקס שלה. בגלל זה אני קורא להנדסת המחשבה three dimensional grid, זה מה שזה נותן- למי שמעוניין. עכשיו אתם יודעים מה אומר הסימון הזה בכמה מהפוסטים שלי. מדע בדיוני? פנטזיה? דרמה? בנאדם שקוע בחלומות? זה תלוי את מי שואלים ומה האינטרס שלו שם. אחד הדברים שלומדים הוא על מה שנקרא "הקריירה של מחלוקות משפטיות". קריירה של סכסוך משפטי מתחילה עם הצד שבכלל מסוגל להבין שהוא נפגע, מפה לשם הוא גם מצליח למצוא שם לפגיעה והשלב השלישי הוא הגשת התביעה. יופי. בין לבין יש בערך עוד אלף שלבי ביניים שמתרחשים במציאות. אם אתם בנאדם שיש לו משאבים (כסף, השכלה, מודעות, חברים עורכי דין) אתם מסוגלים להביא את עצמכם לידי הגשת תביעה.

אם אתם בנאדם שאין לו משאבים כאלה, אז לרוב אתם תידפקו ע"י אלה שיש להם, בד"כ המערכת, או סתם אנשים שפתאום רוצים לתבוע אתכם. לרוב אם אתם רוצים לתבוע, זה יעלה לכם הרבה כסף ואם אין לכם, אתם תיעצרו איפשהו באמצע, מחוסר עניין להמשיך ומחוסר סיפוק רגשי ופשוט כי לא שווה לכם את האנרגיה- אתם תשלמו את הכסף ושיעזבו אתכם במנוחה כבר הזונות... זה מה שתגידו לעצמכם. מפה לשם, לפי דעתי היא חושבת שאני מפחד. היא גם חושבת אולי שיריב מפחד. אולי. היא לבטח היתה שמחה לו הייתי מפחד. היא קוראת אותי מהרגע שהכרנו ושפתחתי את מוחי ומחשבותיי לפניה בבלוג. היא הסתירה שיש לה בלוג מאז ינואר השנה,כשאנחנו חוגגים שלושה חודשים יחד. כשנפרדנו היו לה פוסטים ארסיים ומלאים שנאה כלפיי. לא הרגשתי שזו הוצאת דיבה, זכותה ליומן שלה, אני יודע כמה זה חשוב שיש מקום כזה. בחיים לא הייתי נוקט שום דבר (מן הסתם, עצם הרעיון של מחלוקת משפטית דוחה אותי. היא עומדת לעשות מזה קריירה). מזל שקראתי הכל טרם מחקה את הפוסטים, גיליתי אדם דו פרצופי. אחד הפוסטים שהיא כתבה שם הוא שלא הכרתי אותה כשהייתי איתה. אני נוטה להסכים. צד אחד שלה היה שחור לגמרי.

 ביקשתי עצה מחבר עורך דין. הוא נתן לי עצה משפטית (אין לה קייס) ועצה חברית. העצה המשפטית זה שממה שעולה מדבריי אין לה על מה להתבסס. העצה החברית היא כדלהלן כאילו יצאה מאחד הפוסטים שלי: יש אנשים שלא רוצים לחוות רגשות שליליים ועוטפים אותם ושמים אותם בצד. יש אנשים שרוצים לחוות את כל הרגשות אחרת ירגישו מנותקים. אני תמיד טוען שאני רוצה לחוות את מגוון הרגשות שלי, אחרת אהיה מנותק ואני לא מוכן לזה ובנוסף אני גם אדם מאד חיובי. אז הוא אמר לי לחוות את מגוון כל הרגשות. "הנה, אתה מקבל את מה שאתה רוצה - תחווה את זה, היא נותנת לך בדיוק מה שאתה מבקש".

אני תמיד מדבר על אחריות. לזה קוראים אחריות בסטירה לפרצוף- הוא הוריד עלי את המציאות ואת הבחירה לפנים. טאצ' דאון. בחורה שישבה מולי באוטובוס כשדיברתי בטלפון הקשיבה. "אם אין לה קייס, מה אתה פוחד, תפסיק להתגונן. (let go היא אמרה לי) מה היא כבר יכולה לעשות? תן לה (לתבוע)". המחשבות האלה גרמו לי לחשוב: " מה אתה בוחר? אולי תוריד את הפוסט וזהו?! בשביל מה אתה רוצה להתעסק עם זה? מה אתה מרוויח?

 

אני צדקן. כן. אני יודע שאני צודק. ואני מוכן להילחם על הצדק שלי. אני מוכן כי אני מרגיש מאויים. כי תמיד רמסו אותי. ופאק איט נמאס לי. לא עשיתי שום דבר רע. ועם זאת אני משלם בשמחת חיים, אני משלם בשקט נפשי, אני משלם באנרגיה. את החשבון הפשוט הזה היא לעולם לא תוכל לעשות. אבל אני כן. השאלה היא מה אני בוחר? אגב- הנה משהו שהיא כתבה בבלוג שלה על הפוסט שלי המדובר: